בשפה המקצועית, התקפי זעם של ילדים נקראים "התקפי טנטרום" והם מתחילים אצל חלק מהילדים כבר בגיל צעיר מאוד, אפילו בטרם מלאו להם שנתיים.
העקשנות והמרדנות של הפעוטות מתחילות עם גילויו את כישוריו ואת רצונותיו, בסביבות גיל שנתיים, אשר נקרא בפי רבים "גיל שנתיים האיום".
בשלב זה של חייו הפעוט מגלה עצמאות, רוצה לעשות הכול בעצמו ללא עזרה של אף אחד ומתעקש שאנשים אחרים יפעלו בהתאם לרצונותיו.
המציאות היא שפעוטות בגיל הזה אינם מסוגלים באמת לעשות כל דבר בכוחות עצמם וכאשר מבוגר מתערב כדי לעזור הם נהיים מתוסכלים וכועסים, מה שמעורר אצלם את העקשנות, התוקפנות ואת התקפי הזעם.
מכיוון שפעוטות רכים לא מסוגלים להביע את רגשותיהם בצורה מילולית, הם מתנהגים בתוקפנות בשעה שהם לא מרוצים ממשהו או לא מקבלים את מה שהם מבקשים.
התקפי זעם מתבטאים בצרחות ובבכי, באלימות, בהשטחות על הרצפה, בהפעלת ידיים באלימות כלפי חפצים או כלפי אנשים ועוד. התקפי זעם אלה הם דרך של הפעוטות להביע את רגשותיהם.
דרכי התמודדות עם התקפי זעם
התקפי זעם אצל ילדים הם תופעה שיכולה להוציא מן הדעת את ההורים. כמו שהילדים מאבדים שליטה, גם ההורים מסוגלים לאבד אותה אל מול התנהגויות הילדים בזמן ההתפרצויות.
תגובות ההורים נחלקות לשניים. יש הורים ש"משתפים פעולה" עם הילדים ונגררים לאותה התנהגות. הם כועסים עליהם, צועקים עליהם ומענישים אותם. במקרה זה התגובות הן אמוציונליות מכיוון שההורים אינם מצליחים לענות לצרכים שלהם.
מנגד ישנם הורים אשר חושבים שניהול משא ומתן זו הדרך הנכונה להרגיע את התפרצויות הזעם, והם עושים זאת בשעת הצרחות והבכי. אותם הורים נוטים להיכנע לבקשת הילדים למרות שהטילו עליה וטו קודם לכן.
ההורים יעשו הכול על מנת להשתיק את הילד ולהרגיע את הרוחות בבית. התנהלות ההורים בדרך זו מול הילדים אורכת זמן רב והילדים ממשיכים בשלהם, עד שההורים מאבדים את הסבלנות.
חשוב להבין שכל תגובה שלנו כהורים אל מול התקפי זעם, בין אם היא חיובית ובין אם היא שלילית, היא בעצם חיזוק להתנהגות הילדים. הסיטואציה לא קלה, מכיוון שלרוב אין לנו יכולת רגשית להתעלם מההתפרצויות אך זוהי הדרך הנכונה.
בעת התקפי זעם אין להתייחס או להגיב בכל צורה. הם יעברו כמו שבאו. מה שכן יש לעשות הוא שברגע מרגוע מצד הילדים, כשהם עושים דברים חיוביים, צריך לחזק אותם על ידי חיבוק, נשיקה, ליטוף ומילה טובה.
מקרים חריגים
התקפי זעם אצל ילדים יכולים להיות לא רק בגיל שנתיים אלא בגילאים מאוחרים יותר בתגובה לשינויים בחייהם, כמו הולדת אח קטן וקשיי הסתגלות למצב החדש, כמו מגורים בבית חדש בעיר אחרת, גירושים של ההורים, כניסה לגן חדש ועוד סיטואציות שונות של החיים.
במקרים אלו התפרצויות זעם אצל ילדים באות מהמקום של חוסר יכולותיהם להביע את המתחולל בנפשם באופן מילולי. ישנן סיבות נוספות להתפרצויות שלא קשורות לשינויים בחיים, כמו הפרעות קשב וריכוז, מכיוון שהן מלוות באימפולסיביות גבוה שמובילה לאלימות. יש ילדים שחווים השפלה במוסדות החינוך או בבתיהם, והם מבטאים את רגשותיהם לכך בהתפרצויות זעם.
במקרים של התקפי זעם תכופים שמתבטאים באלימות, יש לבדוק היטב את הסיבות למצוקת הילדים ולפנות לטיפול באמצעות אנשי מקצוע – פסיכולוגים, גננות ומורות.
אבחון וטיפול של התקפי זעם
במקרים של התקפי זעם חריגים צריך לפנות לאבחון אצל פסיכולוגים מורשים כדי לטפל בילדים וכדי להפחית ואף למנוע חוויות כאלה בעתיד. ילד שמטופל רוכש לעצמו מיומנויות לחיים שיעזרו לו לדחות את האימפולסיביות שבו.
הילד לומד לשלוט על היצרים שלו לכעוס ולפעול באלימות כלפי סיטואציות מתסכלות שמעוררות אצלו כעסים. באמצעות הטיפול הוא מקבל כלים להתנהגויות שנדרשות לשם התפתחות רגשית וחברתית בצורה תקינה.
במידה והילדים לא מקבלים את הטיפול הנכון, הם עלולים לגדול כאנשים תוקפנים ולהמשיך להתנהג באותה דרך תוקפנית ואלימה בתור נערים ובתור אנשים בוגרים.
מומחים בעולם הרפואה ממליצים על טיפול באמנות ככלי יעיל להתמודדות עם בעיות התפתחותיות בכלל והתקפי זעם בפרט.
ראו גם:
גיל שנתים ה"נורא" -כך תצליחו להתמודד