גיל ההתבגרות הוא שלב מאתגר בחייו של כל אדם, מי יותר ומי פחות. מדובר בתקופת מעבר (ארוכה יחסית), בה הופך הילד לפרט בוגר בחברה.
בניגוד לחברות שבטיות, בהן טקס מעבר מוגדר וברור סימן את המעבר מילדות לבגרות, בתרבות המערבית המודרנית, ההתבגרות היא תהליך מתמשך, שעל הילד לגלות את סודותיו בכוחות עצמו.
למרות המשימה הקשה, רב הילדים-נערים צולחים אותה בסך הכל בהצלחה. אך במקרים מסויימים, הדרך מורכבת, והשלכותיה על הנער ניכרות בצורה פתולוגית. אחד המקרים הנפוצים היכולים להתפתח בגיל ההתבגרות הוא דיכאון.
מאפיינים של דיכאון בגיל ההתבגרות
דיכאון בגיל ההתבגרות דומה במאפייניו לדיכאון שמופיע אצל מבוגרים, עם שינויים קלים. ראשית, הנער מדווח באופן סובייקטיבי על תחושה של עצבות או של דיספוריה.
יחד עם זאת, הנער מאבד עניין כמעט בכל דבר, כולל דברים שבעבר היו גורמים לו לעניין או לשמחה. הנערים מוותרים על תחביבים, על פעילות ספורטיבית, ובעיקר על מפגשים חברתיים ומערכות יחסים בינאישיות. אצל נערים, בדרך כלל אין אפשרות לוותר על כל פעילות (כמו ללכת לבית הספר), משום שההורים מפעילים לחץ וסמכות על מנת לחייב אותם לעשות זאת. בכל מקרה, גם כאשר הם הולכים, הנערים מדווחים על שעמום, תחושת ריקנות, חוסר ערך, דימוי עצמי נמוך, והעדר הנאה. הדיכאון משפיע גם על הקוגניציה של המתבגר.
מחשבותיו שליליות, הוא חושב על עצמו דברים רעים וביקורתיים, הוא חש חוסר תקווה ומתקשה לדמיין עתיד שונה. מחשבות על מוות, כמו גם מחשבות אובדניות ואף ניסיונות אובדניים הם חיזיון נפרץ.
למה דווקא בגיל ההתבגרות?
האיתיאולוגיה של הדיכאון אינה ידועה במלואה, אך ברור שיש חלק בתמונה הדיכאונית לגורמים סביבתיים, גנטיים וביולוגיים (מחסור בנוירוטרנסמיטור סרטונין במוח).
כל אלה תקפים הן אצל מבוגרים והן אצל מתבגרים. ננסה לעמוד על חלק מהגורמים הספציפיים לגיל ההתבגרות, שיכולים להוות מצע להתפתחות של דיכאון.
1. גורמים ביולוגיים: גיל ההתבגרות הוא גיל של שינויים ביולוגיים ופיזיולוגיים, פעילות הורמונאלית יתרה והפרת האיזון הרגיל של הגוף. במקרים מסויימים, השינויים הללו יכולים להסתבך ולהוות מצע להתפתחות של דיכאון.
2. גורמים משפחתיים: בגיל ההתבגרות נדרש הנער לתהליך של היפרדות מהתלות במשפחה. אמנם הקשר עדיין נשאר, אך הנער נדרש לעשות יותר ויותר דברים באופן עצמאי ובוגר. ההתנתקות הבלתי נמנעת, עלולה להחוות כנטישה, כמהלך מהיר מידי, או להדגיש בחוויתו של הנער את תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה.
3. גורמים חברתיים: דעתם של קבוצת השווים על הפרט נעשית חשובה מנשוא בגיל ההתבגרות. למרבה הצער, הנערים אינם חסים זה על זה, ומתבגרים רבים נופלים קורבן לקשיים שמערימים עליהם חבריהם. כל שוני או סטייה מהתלם שמתווה חברת הנערים, מעמיד את הנער במצב מביך, משפיל וקשה מאוד. נערים שחורגים מהנורמה (למשל בעקבות העדפה מינית, טעם שונה במוזיקה או בבגדים וכד’), עלולים למצוא את עצמם בהתמודדויות נוספות.
4. גורמים לימודיים: הדרישות האקדמיות בגיל התיכון עולות, ונוסף לחץ של בחינות, בחינות בגרות, צו ראשון ועוד. העלייה בדרישה עלולה לחשוף קשיים נוספים של הנער, ולהגביר את תחושת האשמה או חוסר המסוגלות ולהוות בסיס לדיכאון.
טיפול בדיכאון בגיל ההתבגרות
חשוב להבין שדיכאון בגיל ההתבגרות אינו משהו שאפשר להעלים ממנו עין בציפיה שיחלוף בעצמו. נערים עשויים להיות מסוכנים לעצמם, וגם להפסיד באופן ניכר חלק מתקופה יפה ומשמעותית בחייהם, חלק אותו יאלצו להשלים בגיל מבוגר יותר (מה שעלול לגרום לגלגל חוזר של דיכאון).
חשוב לאבחן בהקדם את הבעיה ולקבל טיפול. הטיפול המומלץ כולל טיפול רגשי אצל פסיכולוג, עו”ס או יועצת בית הספר. במקרים מסויימים יש לשקול פניה לפסיכיאטר לקבלת טיפול תרופתי.