גיל ההתבגרות הוא שלב מאתגר בחייו של כל אדם, מי יותר ומי פחות. מדובר בתקופת מעבר (ארוכה יחסית), בה הופך הילד לפרט בוגר בחברה.
למרות המשימה הקשה, רב הילדים-נערים צולחים אותה בסך הכל בהצלחה. אך במקרים מסויימים, הדרך מורכבת, והשלכותיה על הנער ניכרות בצורה פתולוגית. אחד המקרים הנפוצים היכולים להתפתח בגיל ההתבגרות הוא דיכאון.
מאפיינים של דיכאון בגיל ההתבגרות
יחד עם זאת, הנער מאבד עניין כמעט בכל דבר, כולל דברים שבעבר היו גורמים לו לעניין או לשמחה. הנערים מוותרים על תחביבים, על פעילות ספורטיבית, ובעיקר על מפגשים חברתיים ומערכות יחסים בינאישיות. אצל נערים, בדרך כלל אין אפשרות לוותר על כל פעילות (כמו ללכת לבית הספר), משום שההורים מפעילים לחץ וסמכות על מנת לחייב אותם לעשות זאת. בכל מקרה, גם כאשר הם הולכים, הנערים מדווחים על שעמום, תחושת ריקנות, חוסר ערך, דימוי עצמי נמוך, והעדר הנאה. הדיכאון משפיע גם על הקוגניציה של המתבגר.
למה דווקא בגיל ההתבגרות?
האיתיאולוגיה של הדיכאון אינה ידועה במלואה, אך ברור שיש חלק בתמונה הדיכאונית לגורמים סביבתיים, גנטיים וביולוגיים (מחסור בנוירוטרנסמיטור סרטונין במוח).
1. גורמים ביולוגיים: גיל ההתבגרות הוא גיל של שינויים ביולוגיים ופיזיולוגיים, פעילות הורמונאלית יתרה והפרת האיזון הרגיל של הגוף. במקרים מסויימים, השינויים הללו יכולים להסתבך ולהוות מצע להתפתחות של דיכאון.
3. גורמים חברתיים: דעתם של קבוצת השווים על הפרט נעשית חשובה מנשוא בגיל ההתבגרות. למרבה הצער, הנערים אינם חסים זה על זה, ומתבגרים רבים נופלים קורבן לקשיים שמערימים עליהם חבריהם. כל שוני או סטייה מהתלם שמתווה חברת הנערים, מעמיד את הנער במצב מביך, משפיל וקשה מאוד. נערים שחורגים מהנורמה (למשל בעקבות העדפה מינית, טעם שונה במוזיקה או בבגדים וכד’), עלולים למצוא את עצמם בהתמודדויות נוספות.
4. גורמים לימודיים: הדרישות האקדמיות בגיל התיכון עולות, ונוסף לחץ של בחינות, בחינות בגרות, צו ראשון ועוד. העלייה בדרישה עלולה לחשוף קשיים נוספים של הנער, ולהגביר את תחושת האשמה או חוסר המסוגלות ולהוות בסיס לדיכאון.