תיאורית הגשטאלט בטיפול בתנועה

תיאורית הגשטאלט פותחה ע"י פרלס בשנות הארבעים המאוחרות של המאה העשרים. פרלס נולד

באוסטריה אבל התחיל את עבודתו כשהיה בדרום אפריקה והמשיך אותה בארצות הברית. מקורה של

המילה גשטאלט בגרמנית ופירושה תבנית. תיאורית הגשטאלט משתמשת בתיאוריה של הפסיכולוגיה

התבניתית, הטוענת שהאדם תופס שלמויות ולא צירופים של יסודות המרכיבים שלמויות. בנוסף, היא

משתמשת ברעיונות מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית-קיומית והתפיסה הגופנית-אורגניסטית.

משמעות התבנית הוא צירוף מאורגן של יסודות או אלמנטים לשלמות משמעותית. היסודות המרכיבים את

התבנית מסתדרים לפי חוקיות מסוימת והם מצטרפים לתבנית ע"י מתן שם או על פי החלטה. אנשים

שונים יארגנו את האלמנטים בצורה דומה יותר ככל שהתרבות וההיסטוריה שלהם דומה יותר.

ארגון טוב ומלא של כל היסודות האפשריים בתבנית גורם להבלטת התבנית על פני הרקע שלה, מתוך

סביבתה. ככל שהתבנית מופיעה יותר חדה ובולטת על פני הרקע, כך משמעותה ברורה יותר. לאדם יש

נטייה להשלמה, שהיא הצורך של האדם לגייס כוחות כדי ליצור תמונה ברורה יותר. תבנית שלא הושלמה

מכבידה ומפריעה לתפיסה של האדם ומשפיעה על התנהגותו.

קיימת חפיפה מלאה בין תבנית וצורך. גם הצורך מורכב מיסודות שונים שארגונם המלא נותן לו משמעות

ועוצמה. התנהגות האדם היא תהליך רצוף של עליית צרכים וסיפוקם. הצורך בא לידי ביטוי מרבי אם

מאפשרים לכל מרכיביו להופיע בצורה ברורה ומאורגנת כך שהצורך הופך לתבנית דומיננטית וכל השאר

נעשים רקע. סיפוק הצורך מביא לפירוקו וסילוקו ואז יכול הצורך הבא להופיע ולבלוט. סיפוק מלא של

הצורך יביא להיעלמותו המלאה יותר וכך גם הצורך הבא יופיע במלואו. צורך בלתי מסופק בצורה מלאה

לא יאפשר לנטייה להשלמה לבוא לידי ביטוי וזה יכול לגרום להתפתחות תהליכים פתולוגים שונים.

תהליך היווצרות והעלמות תבניות הצרכים הוא תהליך של התנסות פעילה, תוך מגע עם הסביבה והוא

מורכב ממספר שלבים שהם מעגל ההתנסות: רגיעה- תחושה- עוררות- התרגשות- מודעות- התקרבות-

מגע- פירוק- נסיגה- מנוחה. זרימת האנרגיה בתהליך היא רצופה. האדם מפנים את התנסותו ומנצל את

תרומתה לאנרגיה שלו, לצמיחתו והתפתחותו.

אם האדם נתקע בשלבים שונים של התהליך, זה גורם לבזבוז אנרגיה ולהפסד הנאה בשלבים שכבר

התרחשו. ההיתקעות יוצרת תבנית לא גמורה שמכבידה על האדם ועל יחסיו עם סביבתו וגם אינה

מאפשרת הופעה ברורה של צרכים חדשים. לכל אדם יש אירועים לא גמורים שבו דמות ורקע מעורבים זה

בזה, או מצב ששתי תבניות מופיעות בעת ובעונה אחת. האדם מגיב במצבים כאלו בתגובות לא ענייניות או

מעוותות וכך גם הסביבה מגיבה אליו. אלה העניינים לא גמורים או ה unfinished business.

רעיון מהגשטאלט שלקוח מהאקזיסטנציאליזם הוא שאירוע או חוויה יכולים להתרחש אך ורק בהווה, זוהי

ההתנסות. התנסות כזו כוללת קליטה ומודעות של התכונות הפיזיות של הסביבה, קליטה של התחושות

גופניות המתרחשות באדם וקליטת האנשים בסביבתו המיידית, כמו כן, קליטה של המרכיבים הרגשיים

ושכליים של ההווה הנתון והמודעות שלהם. ככל שאנחנו מודעים ליותר יסודות בחוויה של ההווה, כך

ההתנסות עשירה יותר. הגורם המאפשר לאדם לחוות את ההווה הוא המודעות, יכולתו לקלוט ולהבין

בשכלו, לחוש בגופו, להרגיש ברגשותיו את מה שקורה לו בזמן נתון.

רעיון נוסף של הגשטאלט הוא של האחריות האישית: נכונות הפרט לקבל אחריות על החלטה, לעשות

מעשה כלשהו ואת הנכונות לשאת בתוצאות הפעולה. פיתוח האחריות תורם ליכולת להגדיר את הרצונות

ולבחור בין האפשרויות השונות לסיפוק הצרכים ולבחון בין התוצאות של בחירה זו. בשביל זה חשוב לאדם

גם להבין שהוא אינו יכול להיות אחראי על מעשיו של הזולת.

הגשטאלט גם מעלה את עיקרון הניגודים. הניגודים משלימים זה את זה , מגדירים אחד את השני ונותנים

משמעות זה לזה. הם שני קצבות על פני אותו רצף. קיימת תלות בין הקצוות של אותו רצף התנהגותי,

הגדרת אחד מותנית בקיומו של השני. יכולת האדם לנוע בין הניגודים, להיות מודע להם ולהרגיש אחראי

על התנועה, היא המאפשרת התנסות, צבירת ניסיון והגשמת פוטנציאל. מכאן שאם אחד מקצוות הרצף

אינו מבוטא, החלק המבוטא מאבד את ייחודיותו, הפוטנציאל האישי אינו מוגשם וצרכים רבים אינם באים

לביטוי וסיפוק (פרלס פ.ס 1978 ,סריקן ש., רבינוביץ ג. 1987).

אינטגרציה גוף-נפש לפי הגשטאלט

השפה המילולית עושה הפרדה בין האני והגוף. האדם אומר "הגוף שלי" כאילו הגוף הוא רכוש אבל לא

חלק מהעצמי ( self). לפי הגשטאלט העצמי הוא גופני באותה צורה שהוא מחשבתי. ככל שהאדם מרחיק

את זהותו מחוויית גופו, הוא מרגיש יותר ש"דברים קורים לו" (ולא הוא קורה לעצמו), הוא מרגיש חסר

שליטה, מנותק ומאבד קשר עם המקום הראשוני של החוויה האנושית: המציאות הגופנית.

גשטאלט רואה את העצמי כתהליך זורם ולא מבנה אסתטי. העצמי הבריא הוא גמיש והיכולות והחוויות

שלו תלויות בדרישות של האורגניזם ושל הסביבה. אין לו טבע משלו אלא במגע או ביחס לסביבה.

העצמי היא מערכת של פעילויות ייחודיות ושל יכולות, מה שנקרה "מערכת האינטראקציה", כשהמערכת

הזאת לא נגישה למודעות, האורגניזם לא זורם והחלקים של האורגניזם שהם לא נחווים כעצמי, לא נגישים

לצורך אינטראקציה עם הסביבה. ככל שיכולות האדם לאינטראקציה מוגבלות, הוא חווה את העצמי

כחלקי, לא מסודר, נושא להתנגדות.

התפתחות האדם, גדילה ויצירת העצמי קורים דרך אינטראקציה עם הסביבה. האדם לא צריך סביבה

מושלמת כדי לגדול. לעיתים רחוקות מקרים חד פעמיים של דחייה או עונש ממש פוגעים באדם, אבל

תגובה של הסביבה שהיא חוזרת על עצמה כן יכולה לפגוע באדם המתפתח. חלקים של העצמי

שהסביבה דוחה הופכים למנותקים או "לא בבעלות העצמי" ( disowned self). כשאדם מאבד בעלות על

אספקט של העצמי, אספקטים אלה עוברים ללא מודע אבל הם עדיין חיוניים ועדיין קיימים. כשאנחנו לא

מתייחסים לגוף כ"אני" אנחנו מחלקים את הגוף בין ה"אני" שהוא מורכב ממחשבה והבעה מילולית

וה"גוף" שמורכב מרגשות והבעה לא מילולית. הרבה מהפונקציות של האורגניזם שאנחנו מאבדים בעלות,

שורשם היא מטבע פיזית, לכן כדי לאבד בעלות על חלקים אלה של העצמי, אנחנו צריכים לאבד בעלות

על חלקים של הגוף שהם מעורבים בכך. ככל שיש יותר פעילויות של אינטגרציה שהם לא בבעלות

העצמי, יש טווח התנהגות קטן יותר שעומד לרשות האדם לפעילות בסביבה.

הריפוי של ההפרדה בין הגוף והנפש כולל העלאה למודע של ה"אני שלא בבעלות העצמי" ובתוכו גם

העצמי-גוף, כך שכל הצרכים, רגשות והתנהגויות יהיו מקובלים. השאיפה היא להתאמה הטובה ביותר

שניתן להשיג במצב מסוים. ( Kepner, j.l,1993, פרלס פ.ס. 1978 ).

תרפיית הגשטאלט

לפי הגשטאלט, השלם הוא יותר, או שונה מסכום חלקיו, זו האינטגרציה של כל האספקטים של השלם

בזמן ובמקום שיוצר את האדם. כל סימפטום סומטי הוא הבעה של שלם גדול יותר. בתהליך הטיפולי,

תהליך פסיכולוגי שמובא במילים נעשה קשור להבעה הגופנית שלו. התרפיה שואפת להחזיר את

ההרגשה של עצמי כשלם ולזהות את הזהויות של חלקיו.

יש כמה דרישות כדי שהעבודה של אינטגרציה תהיה אפשרית ורלוונטית: רמה מספקת של מודעות

גופנית, רמה מספקת של מודעות על היחס של העצמי לבעיות ונושאים של האדם בחיי היומיום והאמונה

ביחס בין תהליך גופני ונושאים פסיכולוגים.

השלם הוא יותר מסכום חלקיו אבל הוא בכל זאת מורכב מחלקים. כדי שתהיה אינטגרציה החלקים

צריכים להיות נגישים לעצמי.

לכל בני אדם יש ביולוגיה זהה אבל הגוף מתאים את עצמו להיסטוריה ולחוויות של חייו וככה יוצר את

המבנה הגופני המותאם ( adaptive body structure). תהליך התאמה נהפך עם הזמן למבנים קבועים.

המטרה של התרפיסט היא לעזור לשנות את המבנים הקבועים או תגובות אוטומטיות של הגוף, לא לחסל

אותם אלא לשים אותם במקום הנכון בו הם שייכים ולאפשר מגוון תגובות שונות במצבים שונים שנובעים

ממקום של אינטגרציה. התרפיסט לא מחפש רק שינוי גופני אלא מחפש להגדיל את טווח התנועה תוך

כדי הבנת המשמעות והרגשות המעורבים במבנים, כך שיהיה שינוי באדם כשלם.

צורת העבודה בגשטאלט היא דרך התנסות: פעילות שמטרתה להעלות את המודעות של האדם ע"י

מיקוד בהתנסות או להביא למודעות אספקט מסוים של ההתנסות שאינו ברור. כשהאדם עושה מבנה

מסוים מתוך מודעות הוא "תופס בעלות" עליו.

תרפיית הגשטאלט מאמינה שיש משמעות להתנגדות המטופל ושצריך להיות עבודה תרפויטית בה.

ההתנגדות היא לא כלי של העצמי אלא העצמי בפעולה, ולכן לשבור אותה זה לשבור את העצמי.

ההתנגדות היא אחד מההתבטאויות של העצמי אבל היא לא מודעת לגמרי והיא מתרחשת בצורה

אוטומטית ולא מתוך בחירה ולכן לא מאפשרת לאדם להתאים את עצמו לסביבה ולצרכים שהם שונים

מאלה שנלמדו בהיסטוריה שלו. התרפיסט יכול לעודד את ההתנגדות ככה שהיא תיראה לעין וכך תינתן

אפשרות לבחירה בשימושה.  Kepner,1993)).

בטיפול, יש יותר סיכוי שתהיה גדילה כאשר האדם מעורב בחוויה באופן רגשי ולא רק מדבר עליה.

בשביל זה דרושה סביבה תומכת המקלה על האימון בעצמי ועל קבלה פנימית וחיצונית. המטופל חייב

לדעת שהתרפיסט מכבד את כל חלקיו (כולל המוסתרים), ורק כך הוא יכול לקחת סיכון לדעת מה קיים

בתוכו. אם המטופל נעשה מודע לביקורת שלו ולתפקידה בדיכוי של הייחוד של העצמי, הוא יכול להתחיל

לקבל את החלקים של עצמו.

בגשטאלט יש אפשרות להשתמש בסימבוליזם, הוא מעלה פחות פחד וכעס ולכן מאפשר יותר עבודה.

חלומות יכולים להיות חלונות לסימבוליזם אבל גם דפוסים של תנועה יכולים להיות דרך למודעות יותר

עמוקה (Berenstien,1986).

תפקידי התרפיסט

• לעבוד עם הגוף כדי ליצור מחדש מגע עם תהליכי הגוף.
• לפתח אוצר מילים שמתאר את חוויות הגוף ומבהיר את משמעות התנועה, הרגשות ותהליכים לא מילוליים אחרים.
• ליצור קשר בין החלקים הקוטביים של העצמי.
• לעבוד על מצבים לא פתורים כך שהפונקציות שהם לא בבעלות העצמי יתקבלו בחזרה, טווח התגובות יתרחב והתאמות יצירתיות נוספות יהיו אפשריות. ( Kepner,1993)

הטכניקה של תרפיית הגשטאלט

תרפיית הגשטאלט עוסקת ביכולת ליצור תבנית באופן ספונטני. השלבים הם:

• מודעות וזיהוי של דפוסי התנהגות לא מותאמים, מתחי גוף, תהליך נשימה לא שלם, דפוס תנועתי החוזר על עצמו.
•  התמקדות באזור הקונפליקט.
•  חוויה של שינוי.
•  יצירת תבנית.
•  הרס התבנית- ברגע שהאדם תופס בעלות על חלק זה התבנית עוברת למודעות.
•  Creative indifference– האדם פתוח כאן ועכשיו במצב של מודעות ומוכן ליצירת תבנית גשטאלטית חדשה.

טכניקות שונות בטיפול הגשטאלט

• Awareness continuum: כשאדם נע או סטטי אפשר להציע לו להשלים את המשפט " עכשיו אני מודע ל..." לכל אורך העבודה.
•  חזרה: להציע למטופל לחזור על דפוס תנועה שנראה אוטנטי או רגיל.
•  העצמה: להציע למטופל לעצים את התנועה, הנשימה, יציבה או התנוחה.
•  שימוש ממילה לשירות הגוף: להציע למטופל להשמיע צליל מאזור מתוח או מתנועה לאורך זמן. הצליל עוזר לאדם לזהות את ההרגשה של הגוף באזור. אפשר גם להציע למטופל לתת מילה לתנועה או לצליל או לשאול " מה חלק זה של הגוף היה אומר לך?"  התרפיסט מציע למטופל לשים במילים את משמעות ההבעה הגופנית שלו וככה מעלה אותה למודעות.
•  Feeding a pattern: המטפל יכול לתת (להכיל) למטופל דפוס תנועתי או משפט מילולי כדי שהמטופל יחקור אותו.
•  היפוך: התרפיסט יכול להציע למטופל לשנות את הדפוס התנועתי או היציבה למצב ההפוך (פולריזציה). האמונה היא שאם חלק אחד של האישיות הוא חזק באדם מסוים אז החלק ההפוך הוא גם נוכח.
• האנשה של תהליך סימבולי: acting outשל חלומות. כל אספקט של החלום הם חלקים שונים של האדם, כשהאדם הופך להיות אחד מהחלקים, נוגע בו ומדבר אתו אז תתרחש אינטגרציה. (Bernstein,1986).
•  מיקוד הרגש בגוף: התרפיסט שואל את המטופל איפה בגוף המטופל מרגיש את הרגש והאם אפשר לתארו.
•  שימוש חוזר של ההתנסות: התנסות חוזרת הרבה פעמים באוריינטציות שונות, תוך כדי שיחה בין החלקים השונים.
• עבודה עם הכיסא הריק: התרפיסט מציע למטופל לדמיין מישהו או משהו בכיסא הריק ומעודד אותו לדבר עם פרט זה או מתוך מקומו של הפרט. המטופל נע בין הכיסאות כשהוא מדבר מכל כיסא בעמדה שונה. האדם או הדבר נמצא בהווה בטיפול כך שניתן לחוות אותו ולגעת בו.

  יש כמה גישות שעוזרות לאדם להיות יותר מודע לעצמו ולדפוסים הגופניים שלו, להלן כמה דוגמאות:

• Self awareness body journey: התרפיסט מציע שהמטופל ימצא מקום נוח ברצפה וישכב על הגב. הוא מציע להעביר את המודעות לתוך הגוף ושישמע את הרעשים הפנימיים. שירגיש את החום של עצמו, את הבדים של הבגדים במגע עם העור ואת תנוחת הגוף. שהמטופל ישים לב לנשימה ולאזורים שהוא פחות מרגיש אותם, או שמדגדגים או שקר או כואב, אחרי זה הוא אומר מה שהוא הרגיש לתרפיסט ומתחילה עבודה להתאמה של הגוף לסביבה.
• The body talks: התרפיסט מבקש מהמטופל למצוא תנוחה שנוחה לו ולאחר מכן להגזים בדפוס. אז הוא מתבקש להיכנס פנימה ולדבר מכל חלק שונה מהגוף שרוצה להגיד משהו, למשל: "אני הרגליים של------- ואני מרגישה------".
•  גשטאלט ומסג' : מסג' עוזר לזרימה יותר חיובית של אנרגיה תוך כדי מעבר אנרגיה מהתרפיסט למטופל. מסג' גם אומר למטופל שהתרפיסט מוכן לקבל אותו גם בדרך הכי ראשונית של תקשורת שהיא המגע. גם פה המטופל יכול לדבר מתוך חלקים שונים מגופו והמטפל יכול לעזור בזה שהוא ישים לב לאזורים מתוחים, קרים, עם ריכוז שומן וכו'.
•  זיהוי ע"י דפוסי תנועה.
•  יציבת הגוף בהליכה : התרפיסט מבקש מהמטופל ללכת רגיל ואחרי שהוא שם לב לדפוסים הוא מבקש ממנו להגזים בדפוסים הלא מאוזנים. בסוף התהליך הוא מבקש שהמטופל ילך רגיל שוב אבל עכשיו שישים לב איך הוא מרגיש כל רגע.
•  זיהוי של effort-shape: התרפיסט שם לב לצירופים שהמטופל משתמש הכי הרבה, ע"י תרגילי תנועה שונים גם המטופל מתחיל לשים לב לדפוסים שהכי נוח לו אתם. ( Wolfer,R. and Cook C.A)

ביבליוגרפיה

Bernstien penny Lewis (1986). The use of Symbolism Within a Gestalt movement therapy approach. Theortical Approchhes in Dance Movement Therapy ,vol 1 ,Kendall/Hunt Publishing Company,USA,pp.109-132.

Kerne J.L. (1993 ). Body Process: working with The body in Psychotherapy, gestalt Instetute of Cleveland published, Jossy. Boss publishers. San Francisco. Pp 6-70

( ). Gestalt Therapy in action. Wolfert ,R and Cock C.A

פרלס פ.ס.(1978). גשטאלט: מילה במילה. זמורה, ביתן מודן- הוצאה לאור. ת"א.

מאת: שירה רמון-יונה טפול בתנועה, פסיכותרפיה ,טיפול זוגי ומשפחתי