תהליך ההודעה, הלוויה והשבעה בקרב ילדים

תהליך ההודעה, הלוויה והשבעה בקרב  ילדים 

הממצאים מלמדים כי בדיוק כמו אצל מבוגרים, מסירת ההודעה הינה שלב קריטי בנכונות המתאבל לקבל את עובדת המוות.

הודעה המשאירה פתח לתקווה ולאפשרות כי המוות איננו סופי – אפילו אם היא נעשית על מנת להקל על הילד בכאבו, על ידי כך שההודעה תימסר לו בשלבים – מקשה על הילד מאוחר יותר לקבל את המציאות הקשה. העובדה שמלכתחילה האמת הוסתרה ממנו, לפחות בחלקה, פוגעת באמינות האינפורמציה שנמסרה לו ומשאירה מקום לפירושים סובייקטיביים שהילד יעניק לסיטואציה וזאת על פי משאלות ליבו.

אין ספק שחשוב לגלות אמפתיה ורגישות בזמן מסירת ההודעה. הילד זקוק לתמיכה ולתחושה כי המודיע כואב את כאבו, אך אסור כי זה יבוא על חשבון הודעה אשר צריכה להיות ברורה, אמינה וחד משמעית.

המצב האופטימאלי הינו כי ההורה של הילד הוא זה שימסור לו את ההודעה הקשה. חשוב שההורה יהיה שם עבור ילדו, יחבק אותו, יעטוף אותו וייתן לו חוויה של הכלה והגנה. זאת לא יוכל לעשות אדם זר. מודיע זר, לא יוכל להוות משענת תומכת, מגנה ומוכרת עבור הילד ועל כן, קיימת חשיבות כי אחד ההורים הוא זה שיהיה שם עבור הילד בעת ההודעה.

במידה וההורה לא מוכן, או במקרים בהם ההורה אינו יכול ( שני ההורים נהרגו, הורה מאושפז, הורה שנמצא במצב נפשי ממש קשה)  דמות קרובה ותומכת עבור הילד , דוד, חבר משפחה, שכן הוא זה אשר יודיע לילד.

יש לומר לילד דברי אמת ולנסח את ההסבר על פי רמת הבנתו וגילו.

חשוב לתת לו הרגשה שמותר לו לשאול כל שאלה ולהביע כל רגש.

ההלוויה

ההלוויה ובעיקר הטמנת הגופה, יש בהם כדי להמחיש לילד את הסופיות שבמוות. נוכחות הילד בעת הורדת הגופה לקבר ושפיכת העפר עליה, יש בהם כדי לבטל ספקות אשר היו עלולים להתעורר במידה והילד לא היה נוכח בהלוויה. אם הילד לא נכח בקבורה הוא יכול לדמיין  כי המת לא נקבר ולחשוב כי אולי לא הייתה בכלל קבורה והמת נמצא במקום כלשהוא אחר ויש לחפשו.

גם במקרה והילד לא נוכח בהלוויה, חשוב לתאר בפניו בפרוטרוט את מהלך הלוויה. התיאור יסייע לילד לקבל קוגניטיבית את סופיות המוות.

על המבוגרים במשפחה, להחליט אם לשתף את היתומים בלוויה, ואין להשאיר החלטה זו בידי הילד. השארת ההחלטה בידי הילד איננה נכונה ומפעילה עליו לחץ קשה ובלתי הוגן! יחד עם זאת במידה והילד מבטא התנגדות ברורה להשתתף בלוויה, אין לכפות זאת עליו.

ככלל, מגיל 4 יש לראות בחיוב שיתוף של הילדים בלוויה.

1. חשוב לקיים הכנה והסברים מתאימים לפני הלוויה.
2. יש לשקול את העניין מתוך התחשבות בגיל הילד ובאישיותו. לעיתים ניתן להסתפק בתיאור 

  הלוויה, בלי לשתף בה את הילד ישירות.

    3. לערוך עמו עיבוד לאחר הלוויה.

שבעה

ההשתתפות בשבעה ממחישה לילד את השינוי שחל בחייו ובכך מתאפשר לו להתמסר לקבלה הדרגתית של שינוי זה. חשוב כי השבעה תתקיים בביתו של הילד, כדי למנוע ממנו הרגשה כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. הוא איבד אדם יקר והאסון גדול, אבל את ביתו הוא לא איבד.

יש מצבים בהם הילדים מוצאים לעצמם "מרחב בטוח" בתקופת השבעה. מדובר במקום בו הם מרגישים כי הם מוגנים ובטוחים בו. בד"כ זה יהיה מקום קטן כגון מחנה שיבנו, פינה בה יתכנסו, ישיבה תחת שולחן המשפחה וכו. למקום זה הם יכניסו חפצים אהובים ומוכרים ויזמינו אנשים מסוימים בזמנים מסוימים להיכנס לתוכו. מדובר ביצירת "מעגל שבעה" משל עצמם. יש לשים לב לכך, לאפשר להם לעשות זאת, ואולי אף לסייע להם בכך.

מתוך דבריו של בן 24 שאיבד את אמו כשהיה בן :  4 "חשוב שהילד יישאר בבית כדי שיראה שלא מסתירים מפניו דבר, שלא קורים כאן דברים נוראיים, שלא יחשוש , שלא די שאיבד את אביו או אמו, לעולמים, יהיה עליו להיפרד מכל בני משפחתו היקרים לו ולעזוב למקום אחר."

מסתבר שיש מקרים רבים בהם שולחים את היתומים לקרובים או למכרים לתקופת השבעה, כדי למנוע מהם כביכול כאב ולהרחיקם מהאווירה המעיקה והקשה של האבל. אין ספק כי הדבר מוטעה ואינו רצוי מבחינת הילד. דווקא בתקופה זו הוא זקוק לביטחון וקירבה עם ההורה הנותר, האחים ושאר בני המשפחה הקרובים.

להלן, סיפור ילדים שמחולק בבית חולים בארה"ב, בשעת מסירת ההודעה  לילדים על אובדן

בן משפחה קרוב

"אני מתגעגע אליך" – מבט ראשון על מוות/ פאת' תומאס

כל יום מישהו נולד...

ובכל יום מישהו מת.

מוות הוא שלב נורמאלי בחיים, כל הדברים החיים גדלים ובסופו של דבר מתים.

כשאנשים מתים הגוף שלהם מפסיק לעבוד – הם מפסיקים לנשום והלב שלהם מפסיק לפעום.

הם אינם יכולים לחשוב או להרגיש יותר.

הם לא ישנים או אוכלים.

בספרים וסרטים, בדרך כלל אנשים רעים מתים.

אך, בחיים האמיתיים, אנשים טובים מתים גם.

אנשים מתים מסיבות שונות, ישנם אנשים שמתים מזקנה. יש אנשים שנעשים חולים ולאחר מכן מתים.

יש אנשים שמתים כתוצאה מתאונות ואירועים קשים.

לאחר שאדם מת, יש בדרך כלל טקס שנקרא לוויה.

בלוויה, אנשים שהכירו את האדם, מתאספים ביחד כדי להיפרד ממנו.

הם יכולים להביא פרחים, לספר סיפורים או להקריא שירים.

הפרידה עשויה להיות קשה, ממישהו שאתה אוהב.

זה נורמאלי להתגעגע אליהם מאוד.

כשמשהו מת, בעיקר אם המוות פתאומי,

זה נורמאלי לחשוב על דברים שאמרת לו ודברים שלא הספקת לומר לו.

כשמשהו שאתה אוהב מת,

ההרגשה לפעמים כאילו, הלב שלך נחצה לחצי.

או שחלק ממך חסר.

הרגשות הללו יכולים להמשך הרבה זמן.

אתה יכול להרגיש הרבה רגשות עצובים,

לפני שתתחיל להרגיש שוב, אתה עצמך.

כשמישהו שאתה אוהב מת

יכול להיות שיהיה לך קשה לעשות את כל הדברים הרגילים שעשית קודם.

יכול להיות שלא יתחשק לך להיפגש עם חברים.

יכול להיות שתרגיש בדידות.

אנשים שונים יתקשו לדבר איתך.

זה לא בגלל שלא אכפת להם,

אלא בגלל שהם לא ידעו איך ומה לעשות כדי לעזור לך.

אנחנו לא יודעים הרבה דברים על המוות.

לכל תרבות יש אמונות שונות לגבי מה קורה לאחר המוות.

אך לרוב התרבויות יש אמונות  משותפות בנושא.

כמו למשל, הרעיון שלאחר שאדם מת, הנשמה שלו-

החלק בו, שהפך אותו למיוחד,

יוצא למסע ומצטרף לנשמות של אנשים אחרים שנפטר.

זה לא רעיון קל להבנה.

לפעמים זה מסייע לחשוב על הנשמה כטיפת גשם בודדה,

שמתלכדת עם אוקיאנוס גדול.

אפילו לאחר שאדם שאתה מכיר ואוהב מת, החיים ממשיכים.

הדברים שלמדת מהאדם הזה, נשארים בתוכך

והופכים לחלק ממך.

במשך הזמן, אתה תבין, שאף אחד לא נעלם לגמרי,

כל עוד יש משהו  שזוכר אותו.... 

ביבליוגרפיה

1. איילון, ע. (1983). איזון עדין, התמודדות במצבי לחץ במשפחה.תל אביב: ספריית הפועלים.
2. גרנות, ת. (1985). אבדן. תל אביב: משרד הבטחון, הוצאה לאור.
3. גרנות, ת.  (2000). בלעדיך. תל אביב:  משרד הביטחון, ההוצאה לאור.
4. להד, מ. אילון, ע.  (1995). על החיים ועל המוות.  חיפה: הוצאת נורד.
5. סמילנסקי, ש.  (1994). תפיסת המוות בעיני ילדים. חיפה: הוצאת אח.
6. קובלר רוס, א. (1977). לחיות עם המוות. תל אביב: הוצאת צ'ריקובר.