תגובות לאובדן-למוות, לפי התפתחות גיל הילד

ישנה תפיסה מוטעית כי תינוקות אינם חווים תחושת אובדן ואינם מתאבלים על מות הוריהם.

בכל גיל, התינוק, הפעוט, הילד והנער חווים את תחושת האובדן ומתאבלים בדרכים שונות. להלן סקירה כללית על תגובות האבל השונות על פי גילאים. יחד עם זאת חשוב לדעת כי תגובות אלו נמצאות על רצף וכי לכל אחד הדרך הייחודית לו להביע את תחושת האבל והאובדן.

שנות הילדות המוקדמת (0-3)

בשנות חייו הראשונות נבנות אצל הילד היכולות הפיזיות והנפשיות. התינוק מקבל מהוריו מענה לצרכיו הבסיסיים: אוכל, שתיה, הגנה פיזית, אהבה וחום ובזכותם הוא מתפתח. סיפוק הצרכים מאפשר לילד לפתח תחושת בטחון ואמון.

מותו של הורה וירידה באיכות הטיפול ההורי של ההורה הנותר, אשר נמצא בעצמו במצב נפשי קשה, עלולים ליצור מצב של חוסר מענה לצרכים בסיסיים ושינוי מהותי באיכות הטיפול. עשויה להתפתח תחושת פגיעה בביטחון הקיומי של התינוק ופגיעה באמון במטפלים בו.

תגובתו של התינוק יכולה לבוא לידי ביטוי קודם כל בהיבטים גופניים: בעיות באכילה, בשינה וירידה כללית בבריאותו. יכולה להיות גם פגיעה ביכולת התינוק להגיב באופן חיובי למטפליו. הוא לא יירגע גם כאשר נמצאים עמו, לא יגלה חיוניות ושמחה למגע מטפליו.

בהמשך תתיכן האטה או נסיגה בהתפתחותו. זחילה, הליכה, דיבור, אכילה עצמאית.

התינוק עלול להגיב בדיכאוניות- לחייך פחות, להתכנס בעצמו, להרבות בבכי ואי שקט.

ניתן למתן את ההשפעות השליליות על ידי הימצאות דמות הורית קבועה שתמשיך לטפל בו.

אין ספק שהתינוק יחוש ויחווה את האובדן! מאחר שסיפוק צרכיו ותחושת הביטחון הקיומי שלו נפגעו, והאיום שהוא חווה הוא על עצם קיומו.

בשנים הראשונות נוצרת קביעות האובייקט. כאשר התינוק מאבד הורה, תהליך זה נפגע.

החרדה מנטישה, מאכזבה ומאובדן נוסף ילוו את מי שחווה תחושות אלה בחוויותיו הראשונות כתינוק.

התקופה האדיפלית (5-7)

חשיבת הילד בגיל זה, היא חשיבה קונקרטית, וזו דרכו העיקרית להבין את העולם שסביבו. דמיונו פעיל וגבולות המציאות עדיין אינם ברורים ואינם "כובלים" את הבנתו.

ילד בגיל זה כבר מבין את מושג ה"אין" ואף את ההיבטים הקונקרטיים של המוות. הוא מתעניין במה שקורה בגוף לאחר שטומנים אותו באדמה ויודע שאנשים מתים מכל מיני סיבות. אך, מהותו המופשטת של המוות עדיין אינה ברורה לו וקשה לתפיסתו.

בגיל זה הילד מתקשה להבין את מושג "אי ההפיכות" ולקבלו, שכן דמיונו "מתגבר" על "מגבלות" המוות. הוא מבין שמי שמת איננו ולא נמצא עוד במובן קונקרטי.

בגיל זה יש שימוש רב בדמיון. הדמיון מסייע לילד לארגן לעצמו את המציאות ומשרת אותו כדי להקל עליו את ההסתגלות הרגשית למציאות לא נוחה. הוא יכול לדמיין כיצד המת עומד לחזור ולהופיע בצורות שונות.

הדמיון הפורה יכול גם לשמש קרקע פוריה למחשבות מפחידות ומאיימות.

כאשר העובדות לגבי האובדן מוסברות ומובהרות לילד בצורה קונקרטית וברורה, הוא מסוגל להבינן. הבנה כזו תמתן את הדמיון.

אם במקום לומר לילד שאביו מת, נאמר לו ש"אבא יצא לטיול ארוך"  הילד עשוי ליזום פעולות שונות כדי לעזור לו לחזור מהטיול.

הסבר כמו " אלוהים אהב את סבא ולכן לקח אותו" משאיר פתח לאפשרות שאלוהים ייקח אותו גם אם הוא יאהב אותו ....

המטלה ההתפתחותית של גיל זה היא התפתחות האוטונומיה. הילד רוצה לעשות דברים לבד, אך הוא עדיין מפחד להישאר לבדו.

אם הילד מאבד הורה בגיל זה, הוא חש חרדה עמוקה לביטחונו ואף לקיומו. הוא פוחד שלא יהיה מי שישמור עליו. תהליך האוטונומיה נפגע וסביר שתחול בו עצירה או רגרסיה.

הילד פוחד מאובדנו של ההורה  האחר. פחד זה מונע ממנו להתרחק, להעז. הוא יהפוך לתלותי יותר בהורים. חשוב לסייע לו לחוש בטחון קיומי. המבוגרים צריכים לעודד אותו לעצמאות ולהעניק לו תחושה שיהיה לו לאן לחזור.

מטלה נוספת בגיל זה – התפתחות הזהות המינית – היא מתרחשת דרך הקונפליקט האדיפאלי. ההתפתחות מתרחשת על שני צירים.

ציר 1:  התנהגות דרך חיקוי ולמידה של תפקידי המגדר מההורה בן מינו של הילד.

ציר 2 : התהליך במשולש האדיפלי: חיזור הבן אחרי אמו והבת אחר אביה ותחרות עם ההורה בן אותו מין. צירוף שני התהליכים מאפשר לילד את התפתחות הזהות המינית ולימוד תפקידי המגדר ובמקביל ויתור על הפנטזיה האדיפאלית.

עקב אובדן אחד ההורים תהליך זה נפגע. ילד שאיבד הורה שהוא בן מינו איבד את הדמות לחיקוי וגם את המתחרה שלו. לכאורה "מתממשת" הפנטזיה האדיפאלית. זהו ניצחון בקונפליקט, עם הפסד גדול. עלולים להישאר בו נושאים לא פתורים, שהילד יצטרך לפתור אותם בשלב מאוחר יותר.

גיל החביון (7-11)

בגיל זה הילדים עסוקים בניסיון להבין כיצד פועל העולם. הם עסוקים בהיבטים הטכניים, כיצד פועלים דברים. בהקשר של מוות ואובדן הם יבקשו להבין ולדעת מה קרה, איך זה קרה ויתעניינו בפרטים – פעמים רבות טכניים שיאפשר להם להעמיק את הבנתם.

כאשר האובדן קורה בגיל זה, הילד בשל קוגניטיבית להבין מה קרה. הוא זקוק למידע והסברים של המבוגרים. ויש לאפשר לו לחקור ולשאול. חשיבתו קונקרטית. הוא מסוגל להבין מושגים מורכבים כמו אי הפיכות וסופיות ובלבד שנותנים לו מספיק תיאורים והסברים קונקרטיים הממחישים אותם.

מבחינה רגשית זהו גיל "רדום" יחסית. הילדים עסוקים יותר בעשייה קונקרטית מאשר בחשיבה מופשטת או רגשות.

האובדן מציף את הילד ברגשות "בוגרים" בתכניהם: עצב, כעס, אשמה וגעגועים. אופייני לילד בגיל זה שינוע בין תנודות חריפות של הצפה רגשית לבין התנתקות. המבוגרים יצטרכו "להזמין" את הילד להביע את רגשותיו ולחלוק אותם.

חסרה לו עדיין ההבנה המופשטת שבעזרתה יוכל לתאר את רגשותיו ומחשבותיו. הוא מבולבל מהתכנים הרגשיים המציפים אותו. הוא זקוק לסיוע ולmodeling  המאפשר למידה על ידי דוגמה אישית שתנחה אותו כיצד לבטא את עצמו ולטפל ברגשותיו.

גיל ההתבגרות (12-18)

לגיל ההתבגרות מגיעים בני הנוער עם גרעין אישיותי וכוחות אגו מגובשים יחסית. מבחינה קוגניטיבית הם ברמת הבנה דומה לזו של המבוגרים. אך, מבחינה רגשית זהו גיל סוער ומלא תהפוכות, שמקורן הן בשינויים ההורמונאליים והן במטלות ההתפתחויות, הנפשיות והחברתיות של הגיל.

בני הנוער עסוקים בגיל זה בניסיון להבין את פשרו של העולם ברמה רוחנית, פילוסופית, ערכית וחברתית. כאשר האובדן קורה בגיל ההתבגרות ינסו בני הנוער להבין אותו באמצעות התמודדות עם שאלות כגון: מהי משמעות החיים עבורם? איזה מין עולם לא צודק הוא זה אם קורים כאלה דברים.

בני הנוער עשויים להרגיש שונים ואפילו מנוכרים. הם רוצים שיהיו רגישים לצרכיהם, אך מאידך אינם רוצים לחוש כי מרחמים עליהם.

זהו גיל בו הדברים נתפסים באופן קיצוני, ב"שחור ולבן". האובדן שזה עתה פגע במתבגר מעמיד את העולם באור "מושחר".

ישנם מתבגרים שנדמה כי אינם מתייחסים כלל לאובדנם – הם נראים כמי שעברו לסדר היום וממשיכים להתעסק בבעיות היום יום הקטנות. אסור לטעות בהבנת התנהגות זו: בדרך כלל המתבגר פועל בשתי רמות מקבילות – האחת הנראית החיצונית, שבה הוא ממשיך את חייו במסלולם הרגיל והשנייה המוסתרת, שבה הוא עסוק במחשבות ורגשות עמוקים וקשים הקשורים לאובדן ומנסה להתמודד איתו.

דרכם של המתבגרים לבטא את אבלם שונה מזה של המבוגרים. סגנון האבל של המבוגרים לפעמים מוחצן וקיצוני בהתבטאויותיו ולכן גם מביך את המתבגר ואף מפחיד אותו. המתבגר זקוק לראות את "אויבו" המבוגר – חזק ומרוסן ופתאום הוא רואה את ההורה כשהוא חלש, מבולבל, כאוב ולא מאופק. בתגובה למצבים אלה המתבגר מאמץ דווקא התנהגות מאופקת.

המתבגר מדחיק את ההתאבלות. הוא מפוחד ומבוהל מעוצמת הרגשות, חושש לגלות שהוא מוטרד וזקוק לתמיכה ואולי הוא גם לא מוצא עם מי לחלוק אותם.

למעשה מדובר ב"אבל מושהה". המתבגר יצטרך לחזור במשך הזמן למטלה של עיבוד האבל. סביר שנושאי הכאב והפרידה יצופו באופן התנהגותי: בעיות משמעת, אי תפקוד בלימודים, נהיגה פרועה ובעיקר התפרצויות רגשיות וביטוי סוער של כעסים, טענות והטחות אשם.

תכניו של האובדן נוגעים לכל המטלות ההתפתחותיות החשובות של גיל זה –

היפרדות מחודשת מההורים תוך בניית עצמי ומוגדר.

התגבשות הזהות והדימוי המיני.

יצירת קשרים אינטימיים ראשוניים עם בני המין השני.

לכן, השפעתו של האובדן תהיה מורגשת בדרך שבה הצעיר יטפל במטלות. ההשפעה פועלת גם בכיוון ההפוך: התמודדות המתבגר עם האובדן תושפע מעולמות התוכן והמטלות של גיל ההתבגרות.

נפרדות מההורים- ישנם מתבגרים שבתקופת האבל הראשונה נבחין אצלם בהאטה או אף עצירה בתהליך ההיפרדות והמרד בהורים. המתבגר זקוק לתחושת הלכידות המשפחתית כדי לחוש פחות מאוים וחשוף. לכן צרכים אלה גוברים על הצורך ההתפתחותי להתרחק מהמשפחה ולהתריס נגד ההורים.

יכולת של המתבגר לשתף במה שקורה לו ולקבל תמיכה רגשית מההורים, הוא עניין סבוך להם ולהוריהם. המתבגר מעביר מסרים מנוגדים בו זמנית: בקשה לתמיכה ובקשה למרחק.

לעיתים תגובותיו של המתבגר מושפעות גם מהצרכים המשפחתיים. יש מצבים בהם המתבגר נרתם לתמיכה במשפחתו ולכן יפסיק לזמן מה את ההתרחקות הטבעית לגילו. דפוס התמודדות זו, עשוי לגרום לעצירה ואף לרגרסיה בתהליכי ההתבגרות של הנער או הנערה וחשוב לשים לב, שרגרסיה זו לא תמשך זמן רב מדי ולא תפסיק את התהליכים המתאימים שצריכים לקרות בתקופת גיל ההתבגרות.

האובדן מקפיץ את המתבגר למפגש מוקדם עם החיים הבוגרים: הבעיות הן אמיתיות וקשות – לעיתים אלה בעיות כלכליות וקיומיות, לעיתים דאגה רצינית לאנשים קרובים. המתבגר עלול לחוש פער ואפילו חוסר שפה משותפת עם בני גילו, האבל בו הוא נתון מגמד את בעיותיהם של חבריו העסקים באהבה נכזבת או מסיבה לא מוצלחת...

פגיעה בדימוי העצמי– בתקופה זו המתבגר עסוק בבניית העצמיות וגיבוש הזהות העצמית. אובדן הורה מלווה לפעמים בתחושה של נטישה או דחייה ולתחושות אלו ישנה השפעה קריטית על הדימוי העצמי.

התפתחות הזהות המינית – למטלה זו אין לכאורה קשר לאובדן, אך גם היא עלולה לקבל גוון מיוחד בעת האבל הטרי אשר משבש ואפילו גודע לתקופת מה תהליך עדין ומורכב זה.

במצבים מסוימים הלחצים המיוחדים "מזרזים" לפעמים את התהליכים הנוגעים להתפתחות זהותו או התנהגותו המינית של המתבגר – אלא מתבטאים בלבוש, התנהגות כללית ואף כניסה מזורזת לקשרים מיניים. בתהליך המואץ הזה עלול הצעיר לדלג על ההתפתחות הרגשית שצריכה ללוות את ביסוס הזהות המינית.

לפעמים ההשפעה הפוכה וגורמת להאטה או אפילו עצירה זמנית של תהליך ההתפתחות בתחום זה. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בהסתייגות מניסיונות לקשר עם בני המין השני, ב"הכחשה" של המיניות דרך לבוש וכו'.

מיניות קשורה בהנאה ורצון לחיות והקושי ליהנות אחרי אובדן, משפיע על תחום זה מאוד.

ביבליוגרפיה

1. איילון, ע. (1983). איזון עדין, התמודדות במצבי לחץ במשפחה. תל אביב: ספריית הפועלים.
2. גרנות, ת. (1985). אבדן. תל אביב: משרד הבטחון, הוצאה לאור.
3. גרנות, ת.  (2000). בלעדיך. תל אביב:  משרד הביטחון, ההוצאה לאור.
4. להד, מ. אילון, ע.  (1995). על החיים ועל המוות.  חיפה: הוצאת נורד.
5. סמילנסקי, ש.  (1994). תפיסת המוות בעיני ילדים. חיפה: הוצאת אח.
6. קובלר רוס, א. (1977). לחיות עם המוות. תל אביב: הוצאת צ'ריקובר.

מאת: טל פסטרנק מגנזי עובדת סוציאלית מומחית לטיפול בשכול