במחקר- השדה שעניינו שילוב של ילד מאתגר עם צרכים מיוחדים בגן רגיל, ראיינתי את ההורים והמלצתי לראיין גם את הצוות החינוכי שליווה את אמיר, במהלך השנים בהן שולב בגן רגיל. לחלק זה של עבודתי צרפתי גם את השאלות שיהוו בסיס לראיונות הנוספים, אותם יש בכוונתי לקיים על מנת להשלים את המסמך.
את הראיון הראשון קיימתי עם אמו של אמיר. הראיון הוקלט והוא מובא להלן כלשונו:
ש: מה הייתה 'הנורה האדומה', שגרמה לכם להבין שיש לאמיר בעיה?
ת: העובדה שהוא לא דיבר בגיל שנתיים.
ש: זאת אומרת?
ת: זאת אומרת שלא הייתה שום תקשורת.
ש: מה כן היה?
ת: כלום.
ש: אז מה, הוא שכב במיטה במשך כל היום…
ת: לא, הוא היה…הוא זרם עם החיים ומעבר לזה לא דיבר, לא דרש שום דבר, הוא קיבל את הכול
כמובן מאליו..
ש: ואם למשל הוא היה צריך משהו, איך הייתה התקשורת ביניכם? …אם הוא היה צמא?…אם הוא
היה רעב?... אם משהו הציק לו?…
ת: הוא אף פעם לא היה צמא ולא היה רעב. הוא תמיד קיבל את הדברים, כשקבלו אחרים בבית.
ש: ואז מה?! הוא פשוט שכב במיטה ובכה?
ת: כן. הוא היה תינוק בכיין. מאוד מאוד.
ש: זאת אומרת שרק מעצם זה שהבחנתם בגיל שנתיים שהוא לא מדבר ולא מתקשר אתכם,
הבנתם שקיימת בעיה?
ת: כן.
ש: מה עשיתם עם זה?
ת: התחלנו לשאול שאלות, לחקור, לברר, לקרוא ספרים.
ש: איזה שאלות?
ת: למה?! כתוצאה ממה?! מבעיית שמיעה? מבעיית דיבור?
עשינו לו בדיקות שמיעה והסתבר שהבדיקות בסדר. אז התחלנו לחקור ולחפש איך אפשר לעזור
לו.
ש: כיצד השפיעה עליכם העובדה שגילתם שישנה בעיה? מעבר לעובדה שבדקתם, מה זה עשה
לכם כהורים?
ת: א…
ש: זה טלטל אתכם? זה הלחיץ אתכם?
ת: לא. התחלנו לשאול את עצמנו שאלות. אולי משהו אצלנו, משהו שאנחנו עשינו לא היה נכון, לא
היה בסדר, אולי לא נתנו מספיק תשומת לב לילדים? ולא הייתה לנו שום תשובה, זאת אומרת, לא
הצלחנו להניח את האצבע על כלום.
ש: ומה מצאתם בספרות?
ת: מצאנו בספרות שיש לקויים שילדים לא מדברים בגללם, ושהליקויים הם מקלים עד חמורים…
(מצאנו) שאפשר לטפל ושצריך לטפל ושצריך לעשות את זה. הרבה, מהר ועכשיו. וזה מה שעשינו.
ש: מה עשיתם?
ת: קודם כל ניתקנו את הטלוויזיה. לא הייתה בבית טלוויזיה במשך שלושה חודשים,
והתחברנו לאמיר. נסינו לראות מה עושה לו טוב. מה מחבר אותו אלינו. גילינו דפוסי דיבור ודפוסי
תנועה שמאוד מאוד הועילו לו והוא בעצם התחיל לדבר. להגיד הברות, לא לדבר.
ש: התייחסת לטלוויזיה, למה?!
ת: כי הטלוויזיה היה מוקד מאוד חשוב בבית. הם (שני הילדים) ישבו וראו טלוויזיה בבית, ראו
קלטות וכמו שקורה כמעט בכל מקום, הטלוויזיה הפכה להיות מרכז החיים כמעט.
ש: הוא הגיב למה שהוא ראה בטלוויזיה? זאת אומרת, אם היה משהו מצחיק, הוא צחק?
ת: כן, הוא היה מתרגש. הוא לא הגיב בצחוק, אני לא יודעת אם הוא הבין את מה שהוא ראה, הוא
הגיב בהתרגשות. נגיד, כשהוא שמח הוא קופץ משמחה, הוא מסתתר אם זה משהוא שמפחיד אותו.
ש:…אמרת שהתחברתם לאמיר. למה התכוונת שאמרת שהתחברתם אליו.
ת: הוא הגיב אלינו.
ש: איך? את יכולה לתת איזושהי דוגמה ספציפית?
ת: כשקראו בשמו הוא פשוט הסתובב והפנה את הראש, דבר שלא קרה לפני כן. זה היה כאילו
שהוא אפילו לא ידע שקוראים לו אמיר.
ש: הבנתי. ואז מה קרה עוד במהלך שלושת החודשים האלה?
ת: התחלנו לחפש מטפלים וקראנו ספרים, שהתייחסו ללקויות דומות, לדרכי התמודדות ועבודה.
אנחנו התחלנו את הטיפול בבית עוד לפני שהגענו למטפלים כי רשימות ההמתנה מאוד ארוכות וזה י
כול לקחת חודשים עד שמגיע התור.
ש: באיזה סוג של טיפול התחלתם איתו לבד?
ת: סנסומוטורי בעיקר.
ש: שזאת אומרת?
ת: זאת אומרת, מה שנקרא 'אינטגרציה בין חושית' עבודה על תחושות, לגלות למה הוא רגיש ולמה
הוא לא רגיש. אנחנו התאמנו את הפעילות שלנו לרגישויות או לתת רגישויות שלו.
ש: את יכולה קצת יותר לפרט? למה לדוגמה גיליתם שהוא היה רגיש יותר? למה היה פחות רגיש?
ת: למשל הוא היה צריך שיחבקו אותו יותר חזק, כדי שהוא ירגיש שבעצם נוגעים בו. הוא היה צריך
שיעשו לו מסאז' כדי שירגיש שנוגעים בו…ידענו שהוא רגיש לקולות נמוכים אז שינינו את כל טון
הדיבור אליו…נסינו לא ללכת איתו למקומות רועשים כי ידענו שזה יכניס אותו להיסטריה, לפחד.
התרחקנו מאירועים גדולים, ממקומות גדולים…
ש: וזה היה נכון לגיל שנתיים…
ת: שנתיים וחצי…
ש: בתקופה הזו הוא היה מחובר לאיזושהי מסגרת חינוכית?
ת: הוא התחיל ללכת לגן מגיל שנתיים כמו מעון, עד אחת.
ש: ואז מה קרה אחרי אחת?
ת: הוא היה חוזר הביתה.
ש: ומה הייתם עושים איו בבית?
ת: את אותו הדבר. ממשיכים את הטיפול בבית, ממשיכים את ההתייחסות לקשיים, מה שנקרא
מאתגרים אותו. לא נותנים לו שום דבר מובן מאליו… למשל אם פעם היינו נותנים לכל ילד קערת
במבה (מבלי שביקשו), היום, האח הבוגר היה מבקש במבה ומקבל אותה ומקבל אותה ואמיר לא.
לקח לו Xזמן די ארוך עד שהבין שיש במבה בסביבה; ושכדי לקבל אותה היה עליו לבוא, לבקש,
להראות או להעיר או להזיז אותי כדי שאבין שזה מה שהוא רוצה. לא היו יותר דברים מובנים
מאליהם.
ש: הבנתי. וכשהתחלתם להיעזר במטפלים מקצועיים, הסתפקתם רק במטפל בדיבור או במטפל
בתנועה…?!
ת: לא, לא, לא. מכל מטפל שפנינו אליו בקשנו שזה יהיה הרבה יותר מפעם בשבוע, חלק
מהמטפלים יכלו לעמוד בזה, חלק מהמטפלים לא, פשוט השלמנו את זה באופן פרטי.
ש: איזה סוג של טיפולים הוא קיבל?
ת: ריפוי בעיסוק- פעמיים בשבוע ריפוי בתקשורת, מה שנקרא קלינאית תקשורת פעמיים בשבוע. זה
מה שהיה בשלב ההתחלתי ובנוסף העבודה האינטנסיבית שלנו בבית. התחלנו באיזשהו שלב גם
ריפוי במוסיקה, אבל זה היה כבר אחרי שנה של עבודה. היה ניסיון לעבודה עם בעלי חיים שלא
הצליח.
ש: את יכולה לשער למה?
ת: כן, כי אמיר מפחד פחד מוות מהנביחות.
ש: זה שוב מתחבר ל..
ת: זה רק שמיעתי!
ש: אז יכול להיות שסוג אחר של בעלי חיים יכול היה לתת מענה..
ת: יכול להיות, אבל בשלב מסוים ירדנו מהעניין וחיפשנו אלטרנטיבות אחרות. נשארנו עם הטיפול
במוסיקה, ושני הטיפולים האלה (ריפוי בעיסוק וקלינאית תקשורת), וטיפול באומנות שהתחבר פעם
השבוע…בשלב מסוים, בגיל 4, גם התחלנו את השחייה…
ש: בסך הכול הוא טופל על ידי המון דמויות ובהמון תחומים…מה גרם לכם לעבוד איתו בצורה כל כך
אינטנסיבית כבר מגיל צעיר כל- כך?
ת: נכון. יש גישות שטוענות שלא צריך לעשות את זה כל כך אינטנסיבי. הגישות היותר מתקדמות
כיום, טוענות שכן צריך לעשות את זה בצורה אינטנסיבית גישתם מסתמכת על הידיעה שלמוח יש
יכולת גמישות מאוד גבוהה, ושכתוצאה מאימון ועבודה אפשר לאמן וללמד חלקים אחרים במוח
לעשות תפקודים אחרים. את זה יודעים לא רק על ילדים אלא גם אצל מבוגרים, אצל אנשים שעברו
כל מיני טראומות, תאונות כל מיני שיתוקים, יש כאלה שאפילו הצליחו ללמוד שפה במקומות אחרים
במוח, אם מבוגרים שנפגעו הצליחו ללמוד את זה, אז למה שאנחנו לא נצליח?
ש: זאת אומרת שהעניין של העבודה האינטנסיבית זה בעצם כדי לאמן את המוח?
ת: כן. לאמן את המוח ולאמן אפילו שטחים אחרים במוח לתפקד עם אותן יכולות.
ש: ציינת שכבר מגיל שנתיים, שזה פחות או יותר הגיל שבו הבנתם שיש לו איזושהי לקות שצריך
לטפל בה, אמיר נמצא במסגרת של גן. שקלתם לשלב אותו במסגרת מיוחדת?
ת: הייתה מחשבה…אבל לאור מה שקראנו הבנו שלליקוי שלו, לליקוי הספציפי הזה, לא מתאים
להשתלב במסגרת מיוחדת מכיוון שילדים כמוהו לומדים ע"י חיקוי, וכדאי שילמדו חיקוי חיובי ולא
חיקוי שלילי או התנהגויות חיוביות מילדים רגילים ויטמיעו את ההתנהגויות האלה ולא התנהגויות
חריגות או שונות מילדים אחרים.
ש: אז מה עשיתם כדי לממש את ההחלטה שלכם?
ת: ניגשנו למערכת בישוב והסברנו מה יש לנו ומה אין לנו ובקשנו שינסו לשבץ את אמיר בגן שיתאים
זאת אומרת: גננת מתאימה, מספר ילדים מתאים…ושהתנאים יהיו מתאימים לצרכים של אמיר.
ש: הבנתי. והמערכת סייעה לכם?
ת: המערכת הייתה מאוד מאוד פתוחה, מאוד הבינו, מאוד ניסו. הם לא הצליחו בפעם הראשונה
ואחרי שבוע נאלצתי להוציא את הילד מהגן ובפעם השנייה בגן אחר הצלחנו.
ש: למה הוצאתם את הילד מהגן? מה זאת אומרת 'לא הצליחו'?
ת: לא הייתה התייחסות לילד. הגננת פשוט לא הבינה מה היא צריכה לעשות או בעצם מה היא לא
צריכה לעשות והילד סבל.
ש: איך לזה בא לידי ביטוי?
ת: קודם כל הוא בכה המון. באחת הפעמים שאני הגעתי לגן ראיתי שהוא יושב לבד ומשחק בחול
בעצמו. אף אחד לא מסתכל עליו, אף אחד לא נמצא בקרבתו אפילו…אני לא מדברת על הגננת, אני
מדברת על ילדים. הוא היה מבודד לגמרי. חלק מהלקוי שלו זה, שההעדפה הראשונה שלו היא
להיות לבד וכל המטרה שלשמה שולב בגן רגיל היא, שיהיה בחברת ילדים, שיהיה איתם ולא על ידם. הבנו שזה פשוט לא יכול להמשיך כך.
ש: והגננת לא הייתה פתוחה לקבל את הטיפים שאתם כהורים נסיתם לתת לה?
ת: היא הייתה מאוד פתוחה לקבל אבל לא ידעה איך ליישם את זה.
ש: אילו תנאים לדעתך, מלבד בחירת גננת מתאימה, צריכים להתקיים הן מבחינת המערכת והן
מבחינתכם, כדי לאפשר את שילובו בגן? מה עוד צריך להיות בגן או בסביבה של אמיר כדי שבאמת
הוא יוכל להשתלב במסגרת רגילה?
ת: גן קטן. הגננת צריכה להיות מאוד רגועה, אבל התנאי הראשוני הוא גן קטן ולא גן עם 40
ילדים. 20 ילדים, 25 ילדים מקסימום…בשלב מסוים הכנסנו גם סייעת שבהתחלה הייתה עד שלוש
שעות ביום, ובשלב מאוחר יותר, כהכנה לבית הספר, הייתה יום שלם, חמש שעות ביום, כשהתפקיד
שלה היה לתווך בין הילד לבין שאר הילדים. להיות הפה שלו בעצם. תפקידה היה ללמד אותו את
תבניות התקשורת, את תבניות הדיבור…
ש: את אומרת עשרים- עשרים וחמישה ילדים זה נשמע ממש אוטופי. זה אפשרי בכלל? האם קיימים
גנים כל כך קטנים בתוך מערכת החינוך שלנו?
ת: לא, לדעתי בארץ אין כל כך מקומות כאלה, אולי רק בקיבוצים או במקומות מיוחדים אבל אצנו
בכפר נוצרה איזושהי סיטואציה שכן התאימה, שכן עבדה…
ש: רגע, היו כל כך מעט ילדים בגן? בגן שלו עכשיו יש עשרים וחמישה ילדים?
ת: כן. השנה יש עשרים וחמישה ילדים. בשנה שעברה היו שלושים וחמישה ילדים ולכן נוספה
הסייעת.
ש: התייחסת לעובדה שנאלצתם להעביר את אמיר לגן אחר. האם מאז הוא נמצא ברצף באותו גן ?
ת: כן.
ש: עם אותה גננת?
ת: לא. הגננות התחלפו. הגננת שהייתה בשנה הראשונה יצאה לשנת- שבתון והשנה הגיעה גננת
חדשה.
ש: איך הוא הגיב לשינויים? האם היה מספיק גמיש לקבל את השינוי?
ת: הוא היה מאוד גמיש. לא הייתה לו שום בעיה לקבל את השינוי. ברגע שקבלו אותו וחבקו אותו זה
עשה את הכול.
ש: זו שנה רביעית שלו בתוך המערכת?
ת: שלישית. רביעית בכלל במסגרת.
ש: האם היו קשיים נוספים שאת יכולה להתייחס אליהם? לדוגמה: יחס הילדים כלפיו- כן קבלו אותו
או לא קבלו אותו…היכולת שלו לקבל את השינויים בגן במהלך היום: שיעור ריתמיקה מרכז העשרה
וכו' האם הוא זרם עם הדברים או שהיו דברים שהקשו עליו?
ת: זה תלוי באיזה שלב. זאת אומרת , רמת הגמישות השתנתה עם השנים. היכולת להיות גמיש
בהתחלה הייתה פחותה ועם הזמן הגמישות נרכשה. ברגע שהתבהר לו העולם מסביב, ברגע שהוא
התחיל להבין שהעולם מסביב לא מאיים והוא לא בא כדי להפחיד אותו או להרוג אותו, הגיעה גם
הגמישות למרות שאנחנו עדיין רואים איים שלחוסר גמישות. הכול תלוי במצב רוח ובסיטואציה,
פתאום אתה עומד מול 'חמור' שלא זז. הגמישות והיכולת לקבל.. ברגע שהדברים ברורים וידועים
מראש מאוד קל לו. אם הוא יודע מראש למה לצפות, יכולת הגמישות שלו היא מאוד גבוהה וכמעט
ולא נתקלים ב'קיר'.
ש: והילדים?
ת: הילדים קבלו אותו מאוד יפה בכל עניין שהוא היה , ברגע שהייתה דמות מתווכת ומקבלת.
התפקיד של הגננת, הסייעת או של מי שהיה בגן, היה לתווך ולקבל. ברגע שהם קבלו את הילד 'השונה הזה' או 'המיוחד הזה' או מה שהוא לא, הילדים קבלו אותו מיד ואהבו אותו.
ש: מה הייתה מידת המעורבות והקשר שלך עם הגננת מחד ועם השירות הפסיכולוגי ומערכת החינוך
בישוב מאידך?
ת: בדר"כ הכול נעשה במקביל. לא נעשו דברים מאחורי גבו של אף אחד. הכול היה פתוח. כמובן
שעם הגננת הייתי בקשר הרבה יותר צמוד. גם שאלתי וגם רציתי לדעת מה קורה ומה לא קורה
ובהתאם לזה לתת תדרוך או עצות או להמשיך לשאול ולברר הלאה במקומות אחרים שיודעים יותר
ממני. אבל הקשר הוא כל הזמן.
ש: יום יומי?
ת: כמעט יום יומי.
ש: ואיך זה נעשה? בכתב? דרך טלפון?
ת: ניסינו לעשות מערכת בכתב, זה לא כל כך עבד, לגננות היה מאוד קשה. זה בדרך כלל נעשה
טלפונית או בסוף היום, תלוי במידת הנחיצות והקטסטרופה.
ש: איך התקיים הקשר עם השירות הפסיכולוגי ומערכת החינוך בישוב? האם הייתם בקשר אתם? עד
כמה הייתם מעורבים בהחלטות שנעשו בשביל הילד?
ת: היינו מעורבים בכל השלבים. לא היה שום דבר שהיה בהפתעה. להפך, התייעצו בנו ואנחנו
התייעצנו בהם. קבלנו את כל התשובות ויכולנו להגיד את כל מה שאנחנו חושבים ומרגישים. והם
הקשיבו.
ש: אני מבקשת לחזור שוב לעניין הגננות. האם הן ראו בהתעניינות שלכם במה שקורה לילד מעורבות
או התערבות ואיך הן הגיבו לקשר הזה?
ת: זה תלוי בגננות. הייתה גננת אחת שלא הייתה מוכנה לשמוע ולהשמיע ועם גננת כזו זה לא היה נכון
מבחינתנו לעבוד, לכן גם הגישה שלה לילד לא הייתה נכונה, מבחינתנו, מבחינת ה'אני מאמין' שלנו.
ה'אני מאמין' שלנו, לא גדל יש מאין; הוא נוצר ממחקרים, מספרים ומידע כללי. זה היה השיקול
שבגללו החלטנו לא לתת לילד להמשיך בגן הספציפי הזה. מספיק שהייתה גננת שהייתה מוכנה
לשמוע וליישם חלק מהעצות אז הכול נראה אחרת.
ש: במבט לאור, את חושבת שצדקתם בנחישות ובהתעקשות שלכם מול המערכת, לשלב אותו
ב"חינוך הרגיל" ולא במסגרת המיוחדת שקיימת אצלנו בישוב?
ת: אין לנו ספק. במאה אחוז.
ש: למה?
ת: שוב, מצורת הלמידה המיוחדת של הילד. רק מהסיבה הזאת. צורת הלמידה שלו נעשית על ידי
חיקוי טוטאלי. הוא לומד את השפה כמו שמבוגרים לומדים צרפתית למשל…כך הוא לומד את שפת
האם. מחיקוי. כמו תוכי בעצם. ויכול להיות שהוא לא היה לומד את השפה כמו שצריך, במסגרת
אחרת. ולא רק שפה. גם התנהגות והרגלים וכל מה שקשור ל being, לבן- אדם, הכול נלמד
בחיקוי. אחרי שהוא נלמד על ידו בחיקוי, הוא מוטמע ואז התבנית יכולה להיות
מיושמת בצורות אחרות, אבל הלימוד הראשוני הוא בחיקוי ואם היה לו מקור חיקוי לא נכון או לא
מתאים אז היינו צריכים להתמודד עם בעיות חדשות שהיו צצות וזה לא מה שרצינו שיקרה.
ש: הבנתי. מה התפקיד שלכם כהורים בתוך כל הליווי הזה?
ת: אנחנו האדבוקטים advocate) ) שלו.
ש: כלומר…
ת: אנחנו המגנים, המובילים…כנראה שאנחנו גם יודעים מה צריך לעשות. התפקיד שלנו זה לידע, to
educate, לחנך ולדאוג שתהיה הבנה לליקוי ולאופן הטיפול ולאופן העבודה, אחרת זה לא יקרה. לבד
זה לא יקרה.
ש: מה היית ממליצה להורים אחרים שנמצאים במצב דומה?
ת: לעשות אותו דבר. ללמוד את הנושא. לדעת את הנושא וללמד את הנושא את מי שצריך. אם זה
את הגננות, אם זה את המורים ואם זה אפילו את השירות הפסיכולוגי שלא תמיד יודעים. איך מה
לעשות. מגוון הליקויים הוא גדול ורחב ואין לא לפסיכולוגים וגם לא לרופאים זמן כדי ללמוד את כל
הליקויים עד הסוף וזה התפקיד שלנו. זה לא נכון. זה לא צריך להיות ככה, אבל זה ככה. אם אנחנו
לא נעשה את זה אין אף אחד אחר שיעשה את זה בשבילנו.
ש: יש איזושהי תרומה בולטת שאת יכולה להצביע עליה שהיא תוצאה של השילוב שלו בגן? האם יש
איזשהו דבר, שאת יכולה להגיד שאם הוא לא היה בגן זה לא היה קורה…אם הוא לא היה בחברה של
ילדים רגילים זה לא היה קורה?
ת: אני חושבת שהתשובה לכן זה הוא. אם היינו חושבים על הדיאגנוזה שהייתה לו ועל הפרוגנוזה
שהייתה צריכה לצמוח מהדיאגנוזה הזאת, אז הפרוגנוזה היא לא טובה. והוא עצמו מוכיח שאפשר.
ש: את מוכנה לפרט את זה בשפה של יום- יום למה את מתכוונת?
ת: הציפיות מילד עם ליקוי כמו של אמיר הן מאוד נמוכות. הציפיות הן של ילד שלא יכול ללמוד,
שלא יכול לגלות יחס חם ואוהב, שלא יכול לדבר, שלא יכול להביע את עצמו…שיכול להיות משהוא
מאוד בינוני מבחינת התפקודים שלו, ואנחנו רואים שאמיר הגיע הרבה הרבה הרבה, הרבה מעבר לזה!
ש: מה הוא כן?
ת: הוא ילד חם, הוא ילד אוהב, הוא ילד מדבר, הוא ילד מביע, הוא ילד שקורא, הוא כותב, הוא
משחק עם ילדים, הוא מעורב בחברה, הוא מעורב בשיחות, הוא יוזם שיחות, הוא ילד שמחפש חברה,
הוא לא ילד שמחפש להתנתק מהחברה, הוא מחפש להיות בסביבת אנשים, הוא מחפש להביע את
עצמו, הוא מחפש להגיד מה רוצה ומה הוא לא רוצה…
ש: אז סימן שהכול…שהושלמה המלאכה..
ת: כמעט.
ש: כמעט הושלמה המלאכה לדעתך?!
ת: כן.
ש: מתי תרגישי שמבחינתך הושלמה המלאכה.
ת: (צוחקת..) בטח כל פעם יבואו עוד שלבים כאלה, שאני אשאל את עצמי שאלות: איך הוא יכנס
לכיתה א' למשל.. אח"כ איך הוא יעבור לכיתה ב'? איך הוא ילך לתיכון? אח"כ איך הוא ילך לצבא?
זה תמיד יבוא. תמיד יצוצו השאלות. מבחינת התפקוד היום יומי הוא כנאה יהיה רגיל עם איזה שהם
לקויות. כשמסתכלים היום בחתך החברתי בגנים ובבתי הספר אז כמעט לכל אחד יש איזו שהיא לקות
כזו או אחרת, ופשוט צריך ללמוד לחיות עם זה. זאת אומרת, צריך לקבל את זה…ואנחנו חיים עם זה
והיום אני יכולה להגיד שיש לי ילד רגיל בבית. אין לי ילד מיוחד. ילד עם קשיים, עם לקויים …
אבל הוא לא ילד מיוחד.
ש: תארי לי מערכת היחסים שלו עם אחיו?
ת: אחים רגילים לגמרי. רצים, כועסים רבים, משחקים כל מה שיש בכל בית כנראה, אינטריגות- הוא
לקח לי, הוא החזיר לי הוא לא נותן לי, הוא חטף לי, אני לא רוצה לראות את זה, אני רוצה לראות את
זה.. מלחמות רגילות יום יומיות, תמידיות. כנראה שכך זה צריך להיות.
ש: זה כך מאז שאמיר התחיל לדבר?
ת: לא. באיזה שהוא שלב נעשה מהפך. זה קרה ברגע שהיכולות של אמיר הגיעו לשלב שאחיו
הרגיש מאוים על ידו. בכל זמן שהאח הבכור היה דומיננטי והיה הפוסק האולטימטיבי, הכול היה
בסדר. אבל ברגע שאמיר הגיע לשלב תפקוד וליכולת מספיק גבוהה לעמוד מולו ולדרוש דרישות
משל עצמו, התהפכו היוצרות.
ש: איך את רואה אותו בעוד עשר, חמש עשרה שנים? מה החלום שלך כאמא…?
ת: אני רואה אותו…אולי הפרופסור המפוזר…
אני: הוא נורא מסודר…
האם: הלמדן הנצחי.. לדעתי, איש רגיל בחברה.
אני: איש רגיל בחברה?
האם: כן.
אני: פשוט נפלא. פשוט נפלא!
האם: ( צוחקת…).
אני: הייתי רוצה מאודלראות אותו בעוד עשר שנים…
האם: את תראי אותו…
אני: תודה!
שאלות לראיון (שלא התקיים עם) גננת/ מחנכת
- את מלמדת בכיתת גן רגילה. האם יש לך רקע בחינוך ילדים מאתגרים, בעלי צרכים מיוחדים?
- המערכת (השרות הפסיכולוגי) החליט על שילוב של ילד מאתגר (עם צרכים מיוחדים) בגן שלך. האם היא הכינה אותך לקראת שילובו ? אם כן, באיזה אופן זה נעשה?
- האם המערכת ליוותה אותך לאורך כל השנה? למי פנית כשנתקלת בקושי בתפקוד? בהתנהגות או מכל סוג אחר במהלך השנה?
- האם לדעתך הרקע שהיה/ לא היה לך בחינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים, עזר/ חסר לך כדי להבין ולהכיל את הילד במהלך השנה?
- האם פגשת את הילד לפני תחילת השנה?
- אם כן מדוע?
- מה הטריד אותך במיוחד כשהודיעו לך על שילובו בגנך לפני שפגשת אותו , ובמהלך שנת הלימודים?
- האם שילוב של ילד מאתגר כאמיר, גרם לך לשנות משהו במהלך עבודתך בצורת הדיבור שלך וכו'?
- אילו הכנות מיוחדות עשית לקראת קבלתו לגן?
- האם שוחחת על כך עם תלמידיך? האם יש מקום להכנה ולשיחה מקדימה עם התלמידים?
- כיצד הילדים קבלו את אמיר? (ספונטני וללא התערבות הגננת).
- האם חשו אצלו בקושי מסוים?
- האם הובלת מהלכים שסייעו לו להשתלב בחברת הילדים?
- כיצד רתמת את הילדים למשימה? (בהתערבות אישית שלך ושל הסייעת)
- האם היעדרויותיו התכופות לשם קבלת טיפולים, השפיעו/ הפריעו למהלך השתלבותו בגן?
- אילו קשיים התעוררו במהלך השנה?
- מה היה אופי הקשר בינך לבין המשפחה?
- כיצד תרם הקשר עם ההורים לעבודתך עם הילד?
- לאור הניסיון שצברת במהלך השנה, אילו משאבים נדרשים כדי לאפשר שילוב של ילד מאתגר בגן?
- בפרספקטיבה של ¾ שנה מאז קליטתו בגן, מהי לדעתך התמורה שחלה בו?
- מהי התרומה לה זכו הילדים מעצם שילובו של ילד כאמיר בגן?
- האם שילובו של ילד מאתגר כאמיר השליך על גישתך לילדים מאתגרים , בעלי צרכים מיוחדים, שעדיין לא אובחנו ?
- כיצד את רואה את המשך שילובו בכיתה רגילה?
שאלות לראיון (שלא התקיים) עם השירות הפסיכולוגי
- כיצד מיושם חוק חינוך מיוחד במערכת החינוך בישוב?
- האם גננות שבגנן משולבים ילדים מאתגרים בעלי צרכים מיוחדים, מחוייבות ברקע בחינוך מיוחד?
- במידה ולא, כיצד הן נבחרות?
- מהי מידת ההכנה לה זוכה גננת/ מחנכת אשר בכיתתה משולב ילד מאתגר? באיזה אופן זה נעשה?
- כיצד מתנהל הסיוע במהלך השנה? האם באופן סדיר או בהתאם לצורך?
- על פי אילו קריטריונים מחליטים את מי ניתן לשלב במסגרת רגילה ואיזה ילד להפנות לכיתות מיוחדות?
- מהם המשאבים הנדרשים לשילובו של ילד מאתגר בכיתה רגילה? (גודל כיתה, סיוע, שעות רוחב, גננת שיח, קלינאיות למיניהן).
- האם המשאבים העומדים כיום לרשות המערכת יכולים לענות על הצרכים של המערכת?
- מהם לדעתך היתרונות והחסרונות בשילוב של ילד מאתגר בגן רגיל לעומת שילובו במסגרת מיוחדת?
- מהי מידת תרומת ההורים להצלחה של שילוב ילד מאתגר בעל צרכים מיוחדים במסגרת רגילה?
- מהי לדעתך התרומה לה זוכה הילד מעצם שילובו בגן/ בכיתה רגילה?
- מהי התרומה לשאר הילדים?
- מהי התרומה לאיש החינוך?
- מהם לדעתך סיכוייו של ילד מאתגר בעל צרכים מיוחדים שהשתלב בסביבת- גן רגילה, להשתלב גם בכיתה רגילה ובחיים בכלל?
.jpg)
CPO - בניית אתרים