מוכנות לקראת כיתה א'

 אנו רוצים שילדינו יצליחו בלימודים ויוכלו לבחור בעתיד מה וכמה ללמוד, היום יכולת הלמידה מכתיבה את המקצועות העתידיים ולרוב גם את איכות החיים. כתה א' היא חוויה מייצגת עבור הילדים וההורים לפרק הלמידה בחיים שעשוי להמשך תקופה מאוד ארוכה ויכול להיות מאוד מהנה ומעשיר אך יכול להיות גם מתסכל ומאכזב. אם נשלח ילד עם יכולות טובות אך עם חוסר בשלות של אחד מהמרכיבים המוזכרים בהמשך, הדבר עלול להוביל לתחושה של חוסר הצלחה ולתפיסה לא חיובית של חווית הלימוד. לכן, חשוב לוודא כי ילדינו מוכנים מכל הבחינות, לתת להם את העזרה הדרושה במידת הצורך ולדעת כיצד לסייע להם בדרך בה הם אחראיים על עצמם ועצמאיים בתפקודם.

מוכנות לכתה א' מורכבת מתחומי תפקוד רבים, תפקוד בתחום המוטורי, הסנסורי, הקוגניטיבי, הרגשי והחברתי. חשוב שהתפקודים בכל התחומים יהיו ברמה דומה ושלא יהיו פערים משמעותיים בניהם. לדוגמא, אם ילד בעל יכולות מאוד גבוהות בתחום המילולי, מזהה אותיות ומתחיל לקרוא ולחבר למילים, מבטא את עצמו ברהיטות, ומבין היטב הוראות מורכבות אך בתחום הגרפו מוטורי מאחר מאוד, כלומר מתקשה לצייר משולש, להעתיק צורות מורכבות או מספרים, הדבר עלול ליצור תסכול רב בגלל הפער שנוצר בין התפקודים ולגרום לו להימנע מכתיבה ובכך להקשות עליו מאוד את התפקוד בבית הספר.

הבסיס לתפקוד בכל תחום, ובעיקר בתפקוד בבית הספר, הוא התפקוד הרגשי והחברתי. ילד שיש לו קשיים במוטוריקה עדינה, גסה, גרפו מוטוריקה, אך גם יש לו בסיס רגשי טוב, קרי אמונה בעצמי, דימוי עצמי חיובי, אמונה ביכולות – כלומר אמונה כי אם יתאמן יצליח או היכולת לשאת את אי הדיוק או אי ההצלחה בזמן האימון, יצליח יותר מאשר ילד עם קשיים אובייקטיביים "קלים" יותר שלא מסוגל להכיל את העובדה שלא מיד מצליח לו והוא זקוק לתרגול. חוסן נפשי ורגשי זה מאוד מושפע מהיחסים בתוך המשפחה ועם ההורים ולפעמים חשוב יותר ויעיל יותר לטפל במרכיבים הרגשיים שהם כאמור הבסיס לכל תפקוד.

הפאן החברתי חשוב מאוד, לעיתים אף יותר מהפאן הלימודי, מבחינת התחושה הטובה והיכולת להשתלבות במסגרת ביה"ס. ילדים בשלים למעבר למסגרת ביה"ס הינם ילדים אשר רכשו כלים ליצירת אינטימיות. דהיינו: יצירת קשר משמעותי עם 2-3 ילדים, אשר כלפיהם קיימים רגשות משמעותיים כגון געגועים בזמן מחלה או חופשה, שמחה לקראת מפגש וכו'. דבר נוסף המאפיין ילד הבשל לכיתה א' מבחינה חברתית הינו הידיעה שלו כיצד הוא יכול להתאקלם בסביבה שלו. למשל: בהפסקה, בשיעורים השונים. הכוונה ב"ידיעה כיצד להתאקלם" הינה כיצד הילד תופס מקום, כיצד הוא רוכש חברים ואינו נותר בודד, איך הוא מתמודד מול ילדים גדולים יותר וכו'. לא כל הילדים הם "מלכי הכיתה" ולא כל הילדים נלחמים על כל כדור שהגדולים לוקחים להם בהפסקה. והמטרה הינה לא להפוך את כל הילדים להיות כאלו. לכן, העיקרון המנחה צריך להיות ילד אשר חש נוח עם איך שהוא ויודע כיצד להתמודד ולהסתדר בסביבה כמו שהוא. לדוגמא: ילד ביישן וסגור, המסוגל לומר להוריו בימים הראשונים של כיתה א' "בהתחלה אני אתבייש כי אני לא מכיר אף ילד וגם לא איך הכיתה נראית, אבל אח"כ אני כבר לא אתבייש ואז תוכלו ללכת" זה ילד בשל לכיתה א'.

המוכנויות הרגשיות הדרושות להפקת מיטב היכולות הקוגניטיביות הן היכולת לדחות סיפוקים (למשל לחכות להפסקה כדי לאכול, לחכות שייתנו לך לדבר), הויתור על העמדה האומניפוטנטית של "אני הכי גדול, גבוה וחזק" אליה מתלווה היכולת לעמוד בתסכולים (אני ממש מתאמץ אבל לא יוצאת לי ה-ק'). כמו-כן, הייתי מצפה לראות את היכולת לוותר ואת היכולת להיעזר (מה המורה אמרה, לא הצלחתי להקשיב).

בכיתה צריך להיות קשוב, מכוונן להוראות של מישהו אחר, לדעת להתחשב בצרכים של ילדים אחרים, לקחת מקום במידה, לוותר, לא לקבל סיפוק מיידי, אך גם להראות נוכחות והשתתפות. אם לילד קשה עם התפקודים הללו, ייתכן ויש צורך לטפל במסגרת טיפול רגשי פרטני או קבוצתי או לחכות עוד שנה עד שירכוש את המיומנויות הללו.

גם יכולות השפה הן קריטיות ביותר לתפקודי קריאה, כתיבה והבעה בע"פ ובכתב, ובתחום זה מתמחות קלינאיות התקשורת אשר יכולות לאבחן קשיים בהבעה ובהבנה ולסייע באמצעות הטיפול המתאים, לעיתים אנו מערבים מטפלים המומחים בקשיי למידה, כבר בשלב הגן על מנת ללמד אסטרטגיות ללמידה עצמאית שתאפשר לכל ילד לרכוש את הכתיבה והקריאה בדרך הייחודית לו.

מבחינת השפה, נעריך את התחום המילוני – אוצר המילים הפעיל, יכולת השליפה, הארגון לקטגוריות... למשל, בשלב הזה של גן חובה אנו מצפים מילד להיות מסוגל להשתמש בשמות עצם יומיומיים, בפעלים כלליים וספציפיים ובתארים. הוא אמור להיות מסוגל לשיים חלק מהקטגוריות, לא בהכרח את כולן, ונצפה שהוא יזהה אותן לפי שמן וימיין אליהן.

מבחינה צלילית, בגיל זה על הילד להיות מובן למאזינים זרים. הרוב המכריע של הצלילים כבר נרכש, אך אצל חלק מהילדים ייתכן ונשמע שיבוש של חלק מההגאים השורקים (ש, ס, ז, צ') שעדיין נחשב מתאים לגיל. מבחינת המיומנויות המטא-פונולוגיות – כלומר המודעות לצלילים הבודדים שמרכיבים את המילים בשפה, נבדוק כיצד הילד שופט ושולף חרוזים, האם הוא מסוגל לחלק מילים להברות ולתת-הברות והאם הוא כבר רכש את היכולת לבודד את הצליל בתחילת ובסוף מילה. לקראת סוף גן חובה נצפה מילד לזהות את מרבית אותיות הא"ב ובדרך-כלל נראה אותו אף מתחיל לרכוש את הקשר בין האות לצליל (כלומר הייצוג הכתוב של הצליל 'שששש' נעשה על-ידי האות 'ש'). מיומנויות אלו הוכחו מחקרית כקשורות לרכישת הקריאה.

בנוסף, בהסתכלות רחוקת-טווח יותר, נדאג לפתח את היכולת המטא-מורפולוגית, כלומר היכולת לדבר על משפחות מילים (מבלי בהכרח להתייחס אליה כאל כזו). לדוגמא, להבין ש'צבע' נקרא כך כיוון שצובעים איתו. יכולת זו קשורה בתורה להבנת הנקרא וניתן לראות ניצנים של רכישתה סביב גן חובה.

עוד לקראת המעבר לכיתה א' נצפה מילד להימצא בתהליכי רכישה מתקדמים של השיח הסיפורי ולהיות מסוגל להשתמש במרכיבים תקינים (תחביריים ואחרים) על-מנת לספר סיפור ברצף נכון של מבנה, זמן וסיבתיות.

כמו-כן נראה כי מיומנויות החשיבה המילולית הולכות ומתפתחות – למשל, הסקת מסקנות, ניבוי אירועים – ואיתן יכולת הארגון של מסרים מילוליים מורכבים. בגיל זה נצפה לראות יכולות מילוליות של פתרון בעיות, נימוק והשוואה באופן קוהרנטי.

בתחום הריפוי בעיסוק אנו בודקים את התפקוד במוטוריקה גסה, עדינה, גרפומוטוריקה, קוגניציה, ותפקוד סנסורי.

התחום הסנסורי מתייחס לדרך שבה אנו קולטים את העולם בחושינו ולדרך העיבוד של קלטים אלו במוח. החושים המוכרים ביותר הם הראייה והשמיעה.

חשוב לערוך בדיקות ראייה ושמיעה מקיפות ומעמיקות לפני כתה א'. ילד שלא שומע טוב יצטייר כלקוי למידה או שיצבור פערים משמעותיים עקב שמיעה חלקית של ההוראות והחומר הנלמד. הוא הרבה פעמים גם יתנהג בחוסר שקט שהיום מרבים לפרש אותו כקושי בקשב וריכוז, למרות שיכול להגיע ממקורות שונים. בדיקת ראייה רגילה אינה מספיקה, יש לפנות לאורטופיסט (לא אופטומטריסט! ) המתמחה בבדיקה של מיקוד ראייה. טיפלתי בילדה שראתה 6/6 אבל מכיוון שהיה לה קושי במיקוד ראייה  (המתבטא בכיווץ מהיר של השרירים בעין לראיה מקרוב ומרחוק) התקשתה מאוד להעתיק מהלוח ונזקקה למשקפיים מיוחדות למיקוד הראייה.

תחומים סנסוריים פחות מוכרים אך חשובים הם חוש הריח, הטעם וחושי המגע למיניהם. לא נכנס כאן לפירוט יתר מכיוון שזה נושא לכתבה שלמה, אך חשוב לדעת שיש ילדים עם רגישות יתר או תת רגישות והם עלולים להקשות את החוויה הכיתתית. אתן כמה דוגמאות קטנות: בבית הספר ריחות רבים – של ילדים אחרים, של אוכל מהתיק, של גרביים אחרי שיעור התעמלות, ילד רגיש לריחות לא יהיה מסוגל להתרכז בנעשה סביבו כל עוד הריח יהיה נוכח והדבר עלול לגרור התנהגויות חריגות ולא מקובלות, שכמובן יפורשו על ידי הסביבה ברמה ההתנהגותית ולא ברמה החושית... ילדים יכולים גם להקיא מריחות לא נעימים, אבל בפחות קיצוניות פשוט להיות עסוקים רק בזה, אם יש לכם ילד כזה אתם יודעים...

בגדים יכולים גם לעורר חוסר נוחות שלעיתים נראית כמו הפרעת קשב, לעין בלתי מקצועית. התפר של הגרב, נעל לוחצת, בד סינטטי. נסו לדמיין כיצד ניתן להתרכז בשיעור אם יש לכם אבן בנעל אבל אתם לא יכולים להוציא אותה וגם לא לגמרי מבינים בעצמכם מה מפריע כל כך.

יש ילדים הזקוקים למגע עמוק על מנת להרגיש היטב את גופם (פרופריוספשין – קינסטזיה), הם לפעמים יזוזו הרבה או יגעו בחפצים או בילדים אחרים. שוב, זה הרבה פעמים מפורש כהפרעת קשב וריכוז היפראקטיבית, אך ניתן לערוך אבחנה מבדלת ולהתייעץ עם מרפאה בעיסוק כיצד לעזור לילד להרגיש את גופו היטב ולהיות מסוגל לשבת 45 דקות רצוף מבלי שיפריע לסביבה.

מאידך יש ילדים שלא יכולים לסבול מגע וכל לטיפה קלה של ילד שעבר לידם מתפרשת כמכה ויכולה להיגרר לתגרה, שוב הגוף לא מפרש נכון את הסביבה ומגיב בצורה מוגזמת ורגשית. גם כאן ניתן לעזור עם הטיפול וההדרכה לילד, להורים ולמורה.

בתחום המוטוריקה הגסה חשוב לבדוק יציבה טובה של הילדים גם בעמידה וגם בישיבה. חשוב שהכסא בבית ובבית הספר יהיה מותאם לילד – שתהיה תמיכה לגב, לישבן, ושהרגליים יגעו ברצפה (אפשר שיגיעו לשרפרף), הזויות בברכיים, באגן ובכפות הרגליים צריכות להיות כ-90 מעלות. יציבה טוב מאפשרת כתיבה עם שליטה טובה. פעילויות ספורט מועילות לגוף לנפש ולקשרים החברתיים. לכן ילד שעולה לא' צריך לשלוט בכדור – תפיסה, מסירה, כדרור, בעיטה. לקפוץ על רגל אחת ובשתי רגליים ולהיות חופשי וסקרן בכל גן משחקים שמגיע אליו. אם זה לא המצב, מומלץ לפנות למרפאה בעיסוק ובכלל מומלץ לשחק ולהפעיל את הגוף, אך לא נגד התנגדות או פחד...

מיומנויות במוטוריקה עדינה מתייחסות ליכולת גזירה, השחלה , קשירת שרוכים ומיומנות נוספות הקשורות יותר לתפקודי יום יום כמו, עצמאות בשירותים, המורה או המנהלת לא תבוא לנגב לילד שאינו עצמאי וגם את זה צריך לקחת בחשבון. נושאים של התארגנות- להוציא את הדברים הנכונים מהתיק או מהקלמר במהירות מספקת על מנת לא לאבד את הקשר עם מה שקורה בכתה. יכולות התארגנות במרחב ועל הדף גם חשובות לכתיבה במחברת בכיוון הנכון לכל מקצוע – בחשבון משמאל לימין ובעברית מימין לשמאל ודרושה יכולת הבחנה בין שני צידי הגוף.

חשובה היכולת לחצות את קו האמצע – בעיקר על מנת לכתוב אותיות אלכסוניות ולא להעביר את כלי הכתיבה מיד אחת לשנייה כשחוצים את קו האמצע במחברת.

יכולות גרפו מוטוריות גם הן חיוניות ביותר. צריכה להיות יכולת לאבחנה חזותית – על מנת להבדיל בין אות לאות, שלעיתים ההבדל הוא בצ'ופצ'יק קטן. לפני כתה א' ילד צריך לדעת לצייר בחופשיות עיגול, ריבוע ומשולש. זה המינימום. ילדים בגן חובה לא צריכים לדעת לכתוב אותיות ומספרים. בגן חובה חושפים אותם והם אמורים לזהות את המספרים והאותיות, אך דעו כי יש סכנה מהותית בכך שמעודדים אותם להעתיק אותיות ומספרים. האחת, נובעת מכך שלא כל הילדים בשלים לכך במלך גן חובה ויבשילו בכתה א', אבל בינתיים יראו את חבריהם מצליחים וכבר ירגישו מאחור ללא סיבה מוצדקת. השנייה, חמורה יותר מאחר וברוב הגנים לא מלמדים את הילדים כתיבה תמה – כלומר לכתוב את האותיות והמספרים בכיוון הנכון אשר יאפשר להם בעתיד לכתוב ביעילות ובמהירות המתאימה לדרישות. לדעתי, עדיף לא ללמוד כיצד לכתוב את האותיות אם לא כותבים בכיוון הנכון. לצערי גם ברוב בתי הספר זנחו את לימוד הכתיבה התמה, ולכן ילדים רבים מגיעים לטיפול עקב קושי בכתיבה ובקצב הכתיבה.

לגבי אחיזה "נכונה", אשמח להפריך את הדעה הרווחת כי רק אחיזת שלוש אצבעות דינאמית היא הנכונה. דבר ראשון חשוב שילד סביב גיל 3 מקסימום 4 יתקבע על יד דומיננטית לציור. הוא יכול לעשות מיומנויות אחרות ביד אחרת, למשל יש ילדים שיציירו בימין ויגזרו בשמאל או להפך, אבל מה שאנחנו רוצים לראות זה עקביות בתפקוד ליד – כלומר שתמיד יצחצח שיניים ביד קבועה.

אחיזה של עיפרון באה לשרת מטרה- שליטה טובה בכלי הכתיבה. ילדים יאחזו באחיזות שונות שמסייעות להם לשלוט בדרך הכי טובה שהם מבינים. ייתכן והדבר יגרם מגמישות יתר של המפרקים או טונוס נמוך או מגמישות יתר או מהזעת יתר, אבל תמיד יש סיבה לאחיזה שונה, ויש צורך לשנות אותה רק אם היא לא יעילה – כלומר גורמת להתעייפות או לכאב או לאיטיות משמעותית. מרפאה בעיסוק יכולה לנתח את הסיבות לאחיזה, להתאים מאחז או לעזור לילד לחזק את השרירים האינטרינזיים (בתוך כף היד), על מנת לשפר את היעילות והשליטה בכלי הכתיבה.  לא מומלץ שהורים יעשו זאת עם ילדיהם, בכלל מומלץ שהורים יהיו הורים ולא מורים או אנשי טיפול עם ילדיהם. הרצון לעזור ברור, אך לעיתים בא על חשבון הקשר עם הילד. אני תמיד מסבירה להורים שעבור הילד, לא להצליח מולי זה לא נורא אבל מול ההורה זה נטען בציפיות של ההורה ובתחושת כישלון משמעותית של הילד. הרבה הורים מספרים על איך איתי ילדם מוכן לעשות דברים שבבית או בגן הוא לא מוכן. אנו יוצרים סביבה מוגנת, לא שופטת אבל דורשת ומאמינה ביכולות, זה כל הסוד. לא תמיד אפשר לעשות הכול בבית. אבל אפשר לשחק !

מה בכל זאת הורים יכולים לעשות בבית?

• קודם כל להיפרד לשלום מכל החוברות, אין בהן שום עניין או למידה משמעותית או הנאה. צריך לסמוך על הילדים שילמדו בכתה א' ועל המורים שיספקו את הדרכים ללמוד.
• יש המון משחקי קופסא שמשלבים הנאה ולמידה, לא צריך להיאבק עם הילדים, הם נהנים, לומדים ומפתחים יכולות ולא מרגישים בתוך משימה שחייבים לגמור. דוגמאות למשחקים מומלצים: "אדון חשבון", "שלום כתה א'", "טריקי פינגרס", "ספידי", "מילים בחרוזים", "לוטו חשבון", "ההבדל הקטן", "דומינו חשבון", "אות תמונה", "מה במשבצת", "תפס את הקלף", ואפשר גם ליצור, דומינו, בינגו, משחקי זיכרון ועוד....
• מומלץ גם לעבוד הרבה עם בצק, פלסטלינה – להכין גם עוגיות אמיתיות, כל זה מחזק את האצבעות, כמו גם משחקים עם גומיות, גולות ומטבעות שתורמים למיומנות של הידיים.
• כדאי גם לחזור למשחקי החצר- 7 על הקיר, גומי, קלאס, שמצריכים תיאום בין כל חלקי הגוף.

לא חייבים להשקיע הרבה כסף במשחקים, תושבי איזור חיפה מוזמנים לספריית המשחקים שלנו, בה ניתן לשחק בחינם או לרכוש מנוי ולשאול משחקים של בסיס שבועי. ניתן גם ליצור משחקים מהנים מאוד כמו באולינג שמורכב מכדור בינוני רגיל ומבקבוקי פלסטיק הממולאים מים עם טיפה צבע – הילדים יכולים לשחק בזה שעות, ואפשר גם לכתוב את הנקודות....

גם ההורים עולים לכתה א', וגם הם זכאים להתרגשות והתכוננות מיוחדת.

הדבר הכי חשוב לזכור הוא כי הילד שלך ולא אתה עולה לכתה א', החוויות שלו יהיו קרוב לוודאי שונות משלך. אפשר לעזור לו ליהנות מהחוויה אם קובעים מראש הרגלי למידה שילווה אותו מהרגע הראשון ועד עולמי עד. המפתח להצלחה הוא העצמאות, צריך לאפשר לילדים להיות אחראיים על לימודיהם ושיעורי הבית שלהם. אם נשדר להם שהם לא מספיק יודעים או מוכנים או מסוגלים לעמוד בזה בעצמם, יש סיכוי שהם יאמינו בכך. אם ניתן להם את התחושה שהם יכולים להכין שיעורים לבד, להכין את המערכת בעצמם ורק נבדוק בסוף היום, הם ילמדו לסמוך על עצמם ולא להיות תלויים בנו, כך ייתכן ולא נמצא את עצמנו מכינים שיעורי בית בתושב"ע ב12 בלילה במקומם....

בהצלחה לכולם – גדולים כקטנים !