בימים אלו חווים כולנו, המבוגרים והילדים כאחד, אירועים רבי עוצמה  מהבחינה  האישית והקהילתית. כולנו עוברים טלטלה רגשית ותפיסתית,  קורה משהו שלא רצינו שיקרה, ומנפץ לא מעט - בטחונות שחיינו עמם. יחד עם גילויי החוסן, ההתלכדות, והגילויים של עזרה הדדית והתמודדות-  אנו שואלים את עצמנו  מה עובר על ילדינו. בדף זה אנו רוצים להתייחס במעט להיבטים פסיכולוגיים הקשורים למה  שהילדים עוברים ואף להמליץ על מספר דברים שעשויים לעזור. ביכולתנו לעזור ואף לעזור במניעה של תסמיני חרדה שלאחר טראומה.

 

תגובות של ילדים לאירועים טראומתיים

בקרב ילדים בגיל הרך וגיל בית- ספר יסודי (וכולל), האירועים נתפסים,  דרך עיניהם של המבוגרים. המבוגר מתווך לילד את המשמעויות הרגשיות שלו: כשאנחנו עצובים ו/או מבוהלים הם מבינים שהאירוע הינו מעציב או מפחיד וכ"ד. לא תמיד ברורה להם הסיבה לתגובתנו ובמרבית מהמקרים יש להם הסברים  שונים לגמרי למה שקורה. כך לפעמים רגשותיהם  מאד לא ממוקדים, אינם ספציפיים, או כאילו אינם שייכים באופן ישיר לאירוע הטראומתי.

 

תגובות מיידיות ומאוחרות לאירועים טראומתיים

יש מבין הילדים  שמגיבים מיידית, שואלים ומתייחסים, כולל בביטוי רגשי אך בדרך כלל ילדים מגיבים באופן שונה ממבוגרים לאירועים טראומתיים: ישנם ילדים שכביכול לא יגיבו כלל (מנקודת המבט של הבלתי מקצועיים) אך למעשה  בתוכם הם מושפעים מהאירוע הטראומתי. הדבר יתבטא בתגובות מאוחרות יותר ולאו דווקא ישירות. לא אחת אנו פוגשים ילדים שנחשפו לאסון ישיר והמשיכו "כרגיל", כולל בצחוק, משחק וכ"ד ("הוא בכלל לא נראה מושפע מהאירועים" בשפתה של אם לילד שאיבד אב). תגובותיהם באו מאוחר יותר,  מקוטע יותר, כאילו אינם קשורים לאירועים טראומתיים, אבל היו חריפות למדי. נסיוננו המקצועי מלמד כי ביטויים התנהגותיים לרגשות הלחץ, עוזרים לנו לעבד לעכל  ולהתמודד עם הכאב והם בריאים מבחינה נפשית.  כשאנו בוכים אנחנו מאפשרים תהליך של פורקן והפגה של כאב ולא קוטעים את התהליך הטבעי של הגוף והנפש.

 

ילדים צעירים מתקשים יותר לבטא ישירות את רגשותיהם ומחשבותיהם, והם מבטאים סימנים (סימפטומים) של לחץ- אלו תופעות נורמאליות כתגובה למצבים בלתי נורמאליים. אלו נחלקים לתופעות: גופניות, התנהגותיות, רגשיות וחשיבתיות. תופעות כמו: קשיי הירדמות, חלומות ביעותים ו/או הרטבת לילה, היצמדות להוריהם וביטויים של חשש מפרידה,  שינויים בתיאבון או קשיים בהירגעות (פעלתנות ייתר), תלונות על הרגשה גופנית לא טובה וקשיי ריכוז, חרדות. הם עשויים להתנהג כאילו נסוגו בגילם ("רגרסיה"), להיות תלותיים יותר פחות עצמאיים, ונמנעים ממצבים שונים. הימנעויות מיציאה מהבית, ממפגש עם חברים, ממשחק ועוד. חלקם מבטאים עודף אקטיביות והתבטאות וחלקם הפוך- נטייה לפסיביות ולהתכנסות. כל אלו הינן תגובות נורמאליות למצבים קשים ועשויים לחלוף כעבור זמן סביר של מס' שבועות מחלוף מקורות הדחק.

 

המוות מעורר בילדים חרדות מהיפגעותם הם, ובעיקר הם פוחדים יותר  מהיפגעות הוריהם ומכך שיישארו לבדם. כתוצאה מכך יופיעו חרדות נטישה. ילדים חוששים מהתגובות הרגשיות החזקות של הוריהם, קשה להם להבינם וזקוקים להסבר על כך. הם צריכים לדעת שהתגובות הינן זמניות ונורמאליות. הילדים אינם מדמיינים את המוות כשלעצמו (גם לנו קשה מאד לתפוס אותו) אלא יותר עסוקים במה שסביבו: האלימות והפגיעה הפיזית ("איך הוא מת, איפה פגעו בו?")  , כיצד בדיוק זה קרה, אם כאב לו? ירד דם וכ"ד על הפרטים האלו יש להם לא מעט דמיונות וחלומות. חשוב לתת להם לשאול ולהתייחס עד כמה שניתן באופן מרגיע מבלי להיכנס לעודף פרטים והסברים תיאורטיים. 

כפי שצוין, החשיבה אצל ילדים בנוגע לאלימות, הנה פשטנית יותר באשר לזיהוי התוקפנות. הם חושבים בשחור לבן, בין "טובים ולרעים" וכמו בסרטי הילדים, הם מצפים לדעת מיידית מי שייך לטובים”  ומי הוא “רע”  שחייבים לחשוש ממנו. כך הסכנה מוגדרת להם יותר, והם מרגישים בטוחים יותר. הסדר והזיהוי הזה חשובים להם ולמרות הקושי- כדאי להבהיר זאת להם.

 

ילדים הינם בעלי חשיבה מאגית

חשיבה מאגית היא חשיבה שמייחסת כוחות קסם לחפצים ולגורמים שונים כחלק טבעי בעולם. לחשיבה המאגית יש  צדדים שונים: צדדים חיוביים כאשר מייחסים כוחות לחפצים, נשקים דמיוניים לחשים וכ"ד כגורמים מגינים. מצד שני צדדים מקשים כאשר ילדים עשויים לחבר גורמים שונים לכדי תמונה חרדתית כוללת. כאן תפקידנו כמבוגרים להבהיר ולעשות סדר.  לא הכול קשור בהכל: לא כל ערבי מחבל, לא כל רעש הוא מבשר התפוצצות. עלינו לעזור לילד החרד לעשות הפרדה תוך כדי הסבר מה קשור ומה  שייך לגורמים המפחידים. לעזור לו (ולעצמנו) להפריד ככל האפשר בין עובדות לבין  שמועות, דמיונות וחלומות מציפים.

כאן עלינו לדעת להבדיל בין "חרדות"- שהינן תגובות כוללניות של לחץ לבין  "פחדים" שהם ממוקדים יותר, מוגדרים בגורם ברור (אובייקט) או ב"סיבה" שניתן להצביע עליה ולנטרל אותה. כשיש מיקוד בגורם ברור, ניתן לעזור טוב יותר ולבודד את הפחד. ("אתה לא פוחד מהכול אלא רק כשיש "בומים" אז בוא נמצא מה עושים כשיש בומים"...) כך ניתן לצמצם את הפחד לזמן, מקום, מצב ומשהו ספציפי שמעורר את הפחד ולא לכל שאר המצבים.

 

מטרתנו להפוך חרדות מציפות ולצמצמם לפחדים ממוקדים עימם נוכל להתמודד טוב יותר גם בשילוב טכניקות שליטה והרגעה.

 

ילדים מתייחסים באופן שונה ממבוגרים לאבל ולמוות

עד גיל כיתה ג', המוות נתפס כהפיך ולא כסופי.  עדיין אין להם את המנגנון הנפשי שמאפשר תהליך של "עבודת אבל" רציף יותר כמו של המבוגר. להיות מסוגלים להתרכז באובדן, להיזכר ול"שבת" עליו שבעה. אין לדרוש מהם לעשות זאת כמונו אלא בדרכם ובזמנם. במיוחד מתבגרים חלקם מאוד מתקשים להיות מעורבבים עם הוריהם ברגשותיהם והם בוחרים להתחלק באבלם עם חברים ולא עם ההורים. לא פעם זה יוצר קונפליקט ולחץ משפחתי מיותר.

 

חשיפה לאירועי מוות וקבורה

אירועי מוות וקבורה מהווים לילדים, אירוע כבד סתום ומסתורי, כאמור המוות אינו נתפס כסופי, כאן מתעוררות שאלות אופייניות בגיל הצעיר: מתי הוא יחזור? אולי יתעורר כמו באגדות, מה הוא מרגיש מתחת לאדמה?, איך הוא נושם? זאת הזדמנות להסביר, מה שקשה גם לנו את נושא המוות וההיעלמות. ניתן להמחיש, אולי בעזרת חיות שמתו או דוגמאות מעולמם, תוך ההדגשה המיוחדת של המוות כהפסקה מיידית של הסבל.

 

גם כאן החשיבה האסוציאטיבית יוצרת חיבורים כואבים. לדוגמא: ילד ששאל מדוע מישהו היה בארון, נענה על כך כי ככה קוברים חיילים. לכך הגיב: "אז גם אח שלי ימות ונקבור אותו בארון כי הוא חייל."

אל לנו לשלול מהם את המימד הדמיוני של האמונה בהליכה לעולם אחר, למקום אחר, טוב, משחרר יותר עם חשיבה על המשכיות אפשרית.

 

גם מבוגרים רציונאליים חווים את המוות עם המשכיות

מנהלים דיאלוגים עם ההולכים, מרגישים בהם כצופים מלווים וכ"ד. זו אינה "מחלה או סטייה" ומי אנחנו שנגדע את האמונה ואת המנגנון החשוב הזה של שימור מתוך פרידה, המשך שיח עם מי שאיננו. חשוב לתת מקום למנגנוני הפנטזיה והדמיון שהתגלו כמסייעים רבות במצבי דחק ומשבר וניתן אף להעצימם ולהיעזר בהם בצורות שונות. לדוגמא מתן חפץ שנותן כוח בכיס- שכל פעם שיוחזק ביד יופיע צבע של רוגע ונעימות עם תחושת כח והרגשה של ביחד.

מאת: אריה טבעון | מנהל מכון טבעון מכון רב מקצועי - בהנהלת אריה טבעון