הצבת גבולות - טיפול קבוצתי | תיאור מקרה
תינוק, כבר ביום היוולדו, נחשף אל קבוצת ההשתייכות הראשונה שלו – המשפחה. תפקיד קבוצה זו הוא להעניק לתינוק הגנה, זהות ואפשרויות להתפתחות, גדילה וצמיחה אישית. בהמשך חייו, פוגש התינוק, כילד, מתבגר ומבוגר, קבוצות השתייכות נוספות.
קבוצות טיפוליות בבתי ספר הינם דבר שכיח. המטרה העיקרית בקבוצה טיפולית הינה למידה וטיפוח של מיומנויות חברתיות. הילדים אשר מופנים לקבוצות טיפוליות לרוב סובלים מבעיות חברתיות שונות שקשורות לקושי או חוסר יכולת לתקשר עם הסביבה ובעיקר עם בני גילם – מילדים דחויים ועד ילדים שיודעים לתקשר רק באופן אלים. בקבוצה נוצרת אינטראקציה עם אחרים שמגדירה ויוצרת את התחושה וחוויית האני של האדם. תפקיד המנחה הוא להגדיר מטרות טיפוליות ברורות שמתייחסות לגבולות ולמסגרת ולשמור עליהן. בנוסף, עליו לדאוג שהאינטראקציה בין חברי הקבוצה תהייה בעלת דפוס עקבי שמאפשר ניבוי ובכך ישרה תחושה של ביטחון, סדר, לכידות, רצף ואמון.
בקבוצה שהעברתי היו ארבעה ילדים של מהגרי עבודה בגיל גן חובה. ילדים שגדלו ללא גבולות ברורים ולא חוו את אותה השתייכות ראשונית למשפחה וחלקם אף לא הכירו או השתייכו לקבוצות אחרות, מלבד המשפחה, עד ליום שבו השתלבו בגן הילדים: מ', הופנה לטיפול עקב אי יכולת לדחות סיפוקים וקושי ביצירת קשרים חברתיים. ב', השתלבה לראשונה בחייה במסגרת חינוכית, כי לפני כן הוריה "שכחו לרשום אותה במסגרת כלשהי" (מתוך דיווח של הגננת). היא הופנתה לטיפול כי היא לא דיברה וכל מפגש עם הילדים בגן עורר בה חרדות וגרם לה לברוח מהם. ש', הושארה שנה שנייה בגן עקב התנהגות פאסיבית, איטית וחסרת מוטיבציה - נהגה לשבת עם אצבע בפה והתקשתה להתארגן ולעבור ממטלה למטלה. נ', הופנה לטיפול עקב קושי בהשתלבות חברתית ולימודית. הוא החסיר הרבה ימי לימודים (וביניהם פגישות טיפוליות) מאחר והוריו לא הביאו אותו באופן סדיר לביה"ס.
אפיוני הקבוצה היו התנהגות פאסיבית וחוסר במיומנויות חברתיות – ילדים שלא ידעו כיצד להתייחס לפרטים שסביבם והתקשו בהתארגנות חברתית, אישית, רגשית ומעשית הן במרחב האישי שלהם והן במרחב הכללי. במפגשים הראשונים הילדים היו שקועים ביצירה והתנהלו באופן פאסיבי עם החומרים, מולי ומול חבריהם לקבוצה – חלקם לא דיברו בכלל. מתוך הרצון והתשוקה שלי לאפשר ולתת לא קבעתי תרגילים מובנים ולא יצרתי סדר קבוע ואפשרתי לכל ילד לבחור את החומר והנושא בו היה רוצה לעסוק וליצור. עקב חוסר המבניות ואי הגדרות מטרות ברורות עברה הקבוצה במהרה להתנהגות אקטיבית בצורה מוגזמת וחסרת שליטה ומצאתי את עצמי אבודה ולא יודעת כיצד להתמודד עם בעיית הגבולות שהתעוררה באופן פתאומי בקבוצה שעד לפני מספר רגעים לא העיזה לקום מהכסא.
בהדרכה עסקתי בנושא הקבוצות וכיצד יש להנחות אותן ובעיקר בנושא הגבולות בקבוצה. תחילה היה עליי להבין שההתייחסות צריכה להיות קבוצתית וחברתית ולא פרטנית, כלומר שהקבוצה היא המטופל ויש לשים דגש על האינטראקציות החברתיות וכיצד הן משפיעות על הפרט כהיותו חלק מקבוצה. שנית, היה עליי להגדיר מחדש את הגבולות והמסגרת ולעשות זאת בצורה יותר ברורה, מובנית ועקבית. בשלב זה התחלתי להיעזר ב"עוגת הזמן" [עוגת הזמן הינה אמצעי גרפי (עיגול) שממחיש את חלוקת הזמן בפגישה והשגת המטרות שנקבעות. נתחי העוגה מייצגים את הזמן המוקצב בפגישה לכל יעד ופעילות שנגזרו מהמטרות שנקבעו].
כחלק מהארגון והסדר המחודש בקבוצה השתמשתי ב"עוגת הזמן" כדי להבנות גבולות ברורים של זמן. לצד ההקפדה על הגבולות והחוקים דאגתי להיות קשובה לצרכים של הקבוצה ולכן עוגת הזמן עברה טרנספורמציות שונות עד שהפכה לפיצה. "עוגת הזמן" הראשונה שיצרתי הייתה פשוטה – חילקתי את העוגה לארבעה חלקים, כששלושת החלקים הראשונים היו זהים ובחלק הרביעי והאחרון הסברתי שמתחילים לסדר ולהיפרד. בתחילת הדרך עדיין חששתי להפסיקם באמצע ציור או יצירה כלשהי, כאשר התקרב מועד סיום הפגישה, ובכך למעשה מנעתי מהם התארגנות לקראת סיום הפגישה ויציאה מהחדר. כך שהקושי שלהם בהתארגנות השתחזר שוב ושוב בפגישות. "עוגת הזמן" היוותה אמצעי ויזואלי שבעזרתו יכולתי להראות לילדים כמה זמן עבר, כמה זמן נשאר ומתי עלינו לעבור לשלב של סידור ופרידה. בעזרת טכניקה זו הבנתי עד כמה משמעותי גם השלב שבו מבינים שצריכים להתחיל לסיים, להחליט מה עושים עם היצירה, לסדר את חומרי היצירה במקום ולהיפרד. הבנתי עד כמה ההתארגנות והסידור לפני היציאה מהחדר משמעותיים וחשובים לא פחות מאשר הכניסה לחדר והיצירה בו. בהמשך החלטתי שהכניסה לחדר צריכה להיות שונה ומלווה בטקס קצר.
מאחר והילדים נכנסו לחדר, התיישבו במקומות ומיד התחילו ליצור, מבלי להתייחס זה לזה, בחרתי ב"טקס פתיחה" קצרצר שיצר סוג של אינטראקציה ביניהם – ביקשתי מכל ילד להגיד "שלום" לכל שאר חברי הקבוצה. כל ילד, בדרך המיוחדת שלו אמר שלום – מ' הרים את מבטו, חייך וצעק שלום, ב' השפילה את מבטה ומלמלה שלום, ש' לעיתים בהתה באוויר ולא אמרה מאומה ולעיתים חייכה וצעקה שלום ונ' לא תמיד הגיב לבקשה. לאחר הוספת טקס הפתיחה, הוספתי אותו גם ב"עוגת הזמן" כך שבחלק הראשון היה רשום טקס פתיחה, שני החלקים האמצעיים נראו אותו הדבר ובחלק הרביעי והאחרון היו הסידור והפרידה.
טרנספורמציה נוספת ואחרונה שעברה עוגת הזמן הייתה למעשה בעקבות בקשה/דרישה של הקבוצה להפוך את העוגה לפיצה. ייתכן וזה התחבר יותר לעולם הדימויים שלהם. הקבוצה מאוד התחברה לטכניקה זו ובמקרים בודדים בהם שכחתי להתייחס ל"עוגת/פיצת הזמן" בתחילת הפגישה הם שאלו אותי איפה הפיצה. ההתנהגות המתפרצת וחסרת השליטה התמתנה והילדים החלו לתקשר זה עם זה. הם התייחסו ל"עוגת/פיצת הזמן" ואהבו לשים את החלקים בעצמם ובכך לחוש חלק מהאחריות וקובעי החוקים והמסגרת. בפגישות האחרונות חלק מהילדים בחרו "לתקוף" את "עוגת/פיצת הזמן" כביטוי לפרידה המתקרבת – הם העלימו חלקים או את כל העוגה עצמה כדי שלא נוכל לסיים את הפגישה – כלומר שהיציאה מהחדר הותנתה בכך שעלינו לשים את כל החלקים של הפיצה במקום.
חברי הקבוצה הביאו לטיפול את העולם הכאוטי וחסר הגבולות שלהם ובדקו עד כמה אפשר לסמוך עלי שאני אכיל אותם ואשמור עליהם. כל עוד אפשרתי להם מה שהם רוצים והתקשתילסיים את הפגישה בזמן הם חשו לא בטוחים והתפרעו, כאשר התחלתי לשים גבולות ברורים, הם המשיכו לבדוק ולמרוד, אך התנהגותם הלכה והתמתנה והם החלו להשתמש במילים כדי לבטא את הקשיים שלהם – במקום להשתולל בחדר הם השתמשו יותר באמנות ובמילים כדי לבטא רגשות, פחדים וחששות. הם החלו גם לתקשר זה עם זה – באופן ישיר ועקיף – והגיבו ליצירות זה של זה.
מנקודת מבט של טיפול באמנות, מבין חומרי היצירה שסיפקתי לקבוצה זו בחרתי לעבוד איתם גם עם שבלונות ומעניין היה לראות את התייחסותם לנושא הגבולות דרך עבודות אלו.
ש' מאוד אהבה ליצור עם שבלונות ולאורך כל השנה בחרה כמעט כל פעם את אותה השבלונה בניסיון ליצור עבודה מושלמת – היא בחרה לצייר רק עם עפרונות דקים ועבדה בצורה מדויקת, קפדנית ועדינה. אופן העבודה שלה עם "הפנימיות" היה שונה – פחות מוקפד ולרוב היא לא סיימה את היצירה. נותרתי עם השאלה לגבי הגבולות החיצוניים המוקפדים והברורים לעומת הגבולות הפנימיים המעורערים. מולה ישבה ב' – ציוריה היו לרוב שרבוטים וכאשר היא עבדה עם שבלונות נראה כאילו היא בחנה את הגבולות ושיחקה איתם – באחת מעבודותיה היא בחרה לצייר על השבלונה, בתוך השבלונה ולצידה ובכך הפכה את השבלונה כחלק מהיצירה ולא כאמצעי ליצירה דבר משהו אחר. נ' לא התחבר לעבודה עם שבלונות ולא סיים עד סוף השנה את הציור היחיד שהיה לו עם שבלונה והעדיף ליצור ציורים שם דמויות ייחודיות. מ' ניסה ליצור עם שבלונות מספר פעמים, אך עקב חוסר בטחון וסף תסכול נמוך לא הצליח לסיים ציור, תמיד הפסיק באמצע וחש תסכול וחוסר הצלחה, על אף היכולות הגבוהות שלו. מ' התקשה להתמודד עם גבולות וכל סימן של גבול עורר אצלו התנגדות ובכי.
הגבולות בטיפול הם לא אלה המוכרים לנו של "אסור" ו"מותר". מדובר בידיעה פנימית של מטפל. מדברים עליהם בהתחלה ולא מתעלמים מהם בעת שבירתם, אך למעשה הם גם לא קיימים. הם קיימים ולא קיימים בו זמנית. כשמטפל מסיים פגישה הוא עושה זאת מתוך הבנה פנימית של מה זה טיפול ומה הם גבולותיו. כשמטפל מרגיש את ההכרח בסיום אז גם המטופל ירגיש שהגבול חיצוני למטפל ושהוא לא מחובר אליו ויקשה עליו במקום הזה. התאמה של המטפל לצורכי המטופל כרוכה באימוץ עמדה של השהיית צרכיו והשהיית הגבולות המתקיימים בינו לבין המטופל.
לסיכום, המטרה בטיפול היא להוריד את הצנזור הפנימי ולהיפגש עם התכנים הפנימיים והלא מודעים. כדי לעשות זאת צריך מקום בטוח ומוגן ומטפל שאפשר לסמוך עליו ולתת בו אמון. מה שיוצר את המקום הבטוח בטיפול הם הגבולות החיצוניים – הסטינג, שמאפשרים להכיר את הגבולות הפנימיים וכתוצאה מכך להיפגש עם עצמנו, על כל חלקנו, אלה שאנחנו מכירים ואלה שאנחנו מדחיקים. גבולות המסגרת הטיפולית הם שמאפשרים להתקיים והשמירה של המטפל עליהם היא מה שיוצרת את האמון של המטפל במטופל. בתחילת הטיפול נערך חוזה טיפולי שמייצג הסכם התקשרות ראשוני בין המטפל והמטופל. גבולות הזמן בטיפול, כחלק מהגבולות שמסכמים עליהם בחוזה הטיפולי, נקבעים באופן שרירותי (בין 45 דקות לשעה), אך סיבה זו היא שתוחמת את משך השהות המשותפת של המטפל והמטופל. אז השאלה היא לא למה: למה הפגישה צריכה להסתיים דווקא עכשיו כי זה נתון קיים, עובדה, זה חלק מתסכול מהמציאות, ולכן השאלות שצריכות להישאל הן: מה ואיך - מה גורם לקושי שלי ושל המטופלים לצאת מהחדר – מה משתחזר בחדר? מה הקושי שלהם? ואיך מתמודדים עם זה? איך מבינים, מכילים? איך לא כועסים? איך משהים את הגבול ובכל זאת שמים גבול? איך שמים גבולות באופן שמאפשר התפתחות וצמיחה ולא באופן שבולם?
דרך ההתנגשויות בגבולות ניתן להבין דברים שונים על עולמו הפנימי של המטופל:
במקרה של ש' הבנתי שאני לא יכולה להפריד את הקושי שלה לצאת מהחדר משאר הקשיים שבאו לידי ביטוי ושההתנגדות שלה הייתה למעשה גם דרך של תקשורת, הדרך היחידה שבה היא ידעה לתקשר, וגם ביטוי של קושי. שבירת ותקיפת הסטינג לא היה רק בקושי לצאת מהחדר, אלא גם בציור על קירות וניסיון להרוס חומרי אמנות ואף לפגוע בעצמה ובי. ההתייחסות לא יכלה להיות נקודתית, אלא כוללנית – שכללה סיפוק חומרי יצירה שאפשרו ביטוי תוקפני לא פוגעני וטיפוח החלקים הרכים שלה. הגננת שלה דיווחה שהיא החלה לחייך, ליהנות בגן ואף התחברה עם עוד ילדות.
במקרה של הקבוצה למדתי, בדרך מאוד קשה, הרבה דברים. למדתי שלאפשר הכול זה לא לשמור על המטופלים שלי – למדתי שאם אני נותנת להם לצייר בגואש, גם כשאני יודעת שהם לא מוכנים לכך, אני לא מספקת את המסגרת הבטוחה שהם צריכים. למדתי שאם אני לא מצליחה להקפיד על גבולות הזמן אז הילדים מרגישים שאין דמות מנחה שבאמת מסוגלת לשמור עליהם ולהכיל אותם וזה למעשה מה שיצר את הכאוס – הילדים חשו לא מוגנים וללא גבולות והביעו זאת במעבר החד מההתנהגות הפאסיבית שלהם להתנהגות חסרת שליטה. רק אחרי שהתחלתי ליישם את טכניקת "עוגת הזמן" ולהקפיד עליה ודאגתי להיות ברורה ועקבית הם החלו לחוש יותר בטוחים ומוכלים מה שהוביל להתנהגות יותר רגועה, שכללה עדיין בדיקה, ברמה סבירה, של גבולות. ילדי הקבוצה, בהתנהגות חסרת השליטה שלהם, אמרו לי בדרך היחידה שהם ידעו להגיד שהם צריכים גבולות. חשוב לזכור שכל מערכת יחסים טיפולית היא מיוחדת ולכן יכולים להיות בה גבולות המיוחדים רק לה.
CPO - בניית אתרים