התמודדות ילדים עם מוות
קרוב ורחוק, מסתורי, מרתק מפחיד - כך מצטייר המוות בעיני הילדים כמו גם בעיניהם של המבוגרים. נתקלים בו בטבע ובשולי הכביש, הוא מופיע בטלוויזיה וסרטים, אך, למרות החשיפה הרבה למוות בצורות שונות, התופעה המאיימת הזו חסומה בפני הילד.
המוות מסתתר מאחורי מסך של שתיקה. המבוגרים, השולטים במקורות הידע, אינם נוטים לשתף בו את הצעירים. מבוגרים רבים נמנעים ככל האפשר מלגעת בו ובכך מונעים מהילדים ידע מוקדם, אשר עשוי לסייע להם במקרה ויצטרכו להתמודד עם מוות של אדם קרוב.
מושג המוות קשה לתפיסה, הוא מכיל לא רק היבטים קונקרטיים אלא גם היבטים הדורשים יכולת חשיבה מופשטת והיבטים רוחניים הקשורים במהות החיים. עם ההתפתחות השכלית והרגשית מתפתחת יכולת של הילד לעשות המשגה של המוות ברמה המופשטת.
ההתייחסות אל תופעת המוות הנה בשתי רמות, קוגניטיבית ואמוציונאלית:
* קונטיבית – מבחינה קונטיבית המוות הוא מושג עמום, רב מימדי ועל כן, קשה להמשגה ולא רק בילדות.
בגיל 4-5 מתחיל הילד להבין באופן חלקי מאוד תת מושגים של המוות. המוות אינו נתפס בגיל זה כמצב סופי, אלא כמצב תחליפי וזמני לחיים כמו שינה. בגילאים 5-9 הילד מבין כי המוות הוא תופעה סופית ובלתי נמנעת. אולם הוא מתקשה להבין את אפשרות המוות האישי. על פי פיאז'ה בגיל 9 מתגבשת תפיסת המוות הסופית. המוות נתפס כתהליך אוניברסאלי ואין לאדם שליטה על כך.
ממחקרים שנעשו בישראל עולה כי ילדים כבר בגילאי 5-6 מגיעים להמשגה טובה של המוות. (בשונה ממחקרים דומים בעולם, בהם כאמור ילדים ממשיגים מוות באופן טוב בגילאים מאוחרים יותר)
להתפתחות האינטליגנציה האישית של כל ילד, לסביבה ואף לרמת ההשכלה של ההורים, ישנה השפעה על יכולת הילד לתפיסת המוות.
אנה פרויד מצאה, שילדים שעברו את מלחמת העולם השנייה כבר בגיל שנתיים שלוש תפסו אספקטים שונים של המוות.
* אמוציונאלית – המרכיבים הרגשיים הדומיננטיים ביותר הם הפחד מהלא ידוע וחרדת הנטישה. תהליכים רגשיים כגון פחד, אשמה, בושה וכעס מסלפים את הבנת המוות, מגייסים מנגנונים של הגנה מפני חרדת המוות, כגון הכחשה ואשליית האלמוות. אלה אופייניים לילדים בשלבי ההתפתחות שונים, אולם נמצאים גם אצל מבוגרים.
הבנה והמשגה של המוות צריכים לכלול ארבעה מרכיבים עיקריים: אי הפיכות של המוות, סופיותו, אוניברסאליות וסיבתיות.
אי הפיכות
אי הפיכות הינה ההבנה שהמת לא יחזור. שהמוות הוא בלתי הפיך. שגם אם הילד יבקש נורא יפה ויבטיח להיות ילד טוב, הוא לא יוכל להשיב לחיים את מי שמת. ילד שאינו מבין מושג זה, ימשיך לחפש ולעשות פעולות על מנת לנסות להחזיר את המצב לקדמותו – להתפלל ולערוך טקסים שונים.
חשוב להסביר בצורה ברורה את המוות ואת אי הפיכותו. ניסיון ל"הגן" על הילד מפני המציאות עשוי להביא לסילוף העובדות ובכך ליצור אשליה של תקווה כי המת יחזור.
ניסיון להגן על הילד בצורה זו הינו הרסני. האפשרות שהמת חי ויחזור ביום מן הימים כאיש חי אינה מאפשרת לילד להתחיל בתהליך ההתאבלות, אשר הינו חיוני. הדבר עשוי לעורר התבטאויות של חוסר קבלה של המציאות החדשה ובצפייה מתמדת לפגישה מחודשת עם המת כאיש חי. צפייה מתמדת זו גוזלת את רוב האנרגיה של הילד והוא אינו פנוי לעסוק במציאות היום יומית. גם כאשר מבינים את המושג אי הפיכות במובן השכלי, נותרת הבעיה הקשה של קבלה במובן הרגשי. אבל זו גם הבעיה גם של המבוגרים.
סופיות המוות
תפיסת סופיות המוות פירושה הבנה שהמוות הוא סיומם של כל תהליכי החיים, הנראים והסמויים. כל אותן פונקציות ביולוגיות שאפינו את החי, כמו שימוש בחושים, פעולת איברים פנימיים, קיום תודעה וחשיבה- אינה קיימת במת. המת אינו איש בשום מובן מהמובנים המאפיינים את החיים. אין ספק שההכרה בסופיות המוות היא קשה, הן למבוגר והן לילד.
מצבו של המת בקבר מטריד את הילדים ומעורר מחשבות. לגבי הילד הקבר הוא "ביתו" החדש של המת. הילד רוצה לקבל אישור מסביבתו כי טוב להורה בביתו החדש. אין הוא בודד, לא קר לו, לא כואב לו. חששות אלה מעסיקים את הילד ומעוררים בו תחושות קשות וחרדות לגבי מצבו של המת בקברו. חשוב להקל על הילד בחרדותיו, בכך שיובהר לו שהמוות הוא מצב סופי בו נפסקים כל תהליכי החיים ולכן המת אינו מרגיש יותר דבר. לא כואב לו, לא קר לו, הוא לא רעב והוא אינו שומע או רואה.
ילד שחושב שאבא המת עדיין מרגיש קור, לא יוכל לישון בליל גשם, כי "לאבא רטוב וקר בקבר". ילד שאומרים לו "אמא מסתכלת עליך מהשמיים" עלול לחוש שעיניה בוחנות ועוקבות אחריו לכל מקום.
בעזרתו של המבוגר, על הילד לקבל בדרך קוגניטיבית את העובדה, כי המוות פירושו הפסקת כל תהליכי החיים. קבלת עובדת הסופיות שבמוות תשחרר את היתום מדאגה להורה המת ותאפשר לו לעסוק ברגשותיו, כאבו, הפרידה מהמת ותהליך ההסתגלות למציאות החדשה.
כשמתים
הגוף אינו נע
אינו נושם
אינו משמיע קול
הלב אינו פועם
החיים עזבו אותו
הגוף נח, שקט ושלו
אין כאב
אין סבל
אין חיים
המתים אינם סובלים.
(מתוך "אבא מת" מאת אריקה לנדאו)
סיבתיות המוות
הבנת סיבתיות המוות פירושה הבנת הגורמים הביולוגיים – אובייקטיביים שגרמו למוות. כמו מחלה, מלחמה זקנה וכו. חשוב לעזור לילד להבין גורמים אלה, על מנת להקטין ככל האפשר את נטייתו להאשים את עצמו במוות, או להאשים את ההורה או את הסביבה. נטייה זו מקורה בחשיבה ילדותית, אשר מייחסת כוח מאגי למילים, למחשבות ולרצונות של האדם ורואה בהם את הסיבה להתרחשות המאורעות. לפיכך, יכול הילד לפרש את מותו של ההורה כתוצאה ממחשבות כעס ועוינות שהיו לו בעבר כלפי המת. או כענישה על התנהגות שלו, של אנשים סביבו או של ההורה המת.
לדוגמא: ילד בן 8 אשר רב עם אחיו צעק עליו מתוך כעס הלוואי ותמות ולמחרת האח טבע בבריכה. חווה רגשות אשמה קשים ביותר מאז.
אין לתאר את המוות בהסברים שקריים ולכאורה פחות מכאיבים, כמו: " אמא ישנה ומתה" שכן מחר עלול הילד לפחד ללכת לישון, פן הוא ימות בזמן השינה.
הבנה של הגורמים הממשיים למוות, תאפשר לילד לקבל את עצמו במצבו החדש, לקבל את ההורה שנשאר בחיים ולהשלים את תהליך ההתאבלות והפרידה מההורה המת.
חשוב לתאר בפני הילד את נסיבות מותו של ההורה ומה הם הגורמים הביולוגיים אשר קבעו את מותו. (כמובן, לא להציף בפרטים מיותרים ולתת אינפורמציה מותאמת גיל)
"אבא מת בגללי" הוא משפט המבטא חשיבה מאגית ומאפיין את התפתחותם הקוגניטיבית של ילדים, בעיקר בכיתות הנמוכות.
אוניברסאליות/הכרחיות
לעיתים מאמינים ילדים כי המוות הוא סלקטיבי ומהווה עונש לאנשים רעים, או שהוא קורה רק לזקנים ואינו יכול לקרות להם. קשה להם לקבל את העובדה שהמוות הוא בלתי נמנע והוא סופו של כל יצור. התייחסות אל המוות כאל תופעה אוניברסאלית בלתי נמנעת מקדמת את תהליך השחרור מפחדים ואשמה.
ביבליוגרפיה
- איילון, ע. (1983). איזון עדין, התמודדות במצבי לחץ במשפחה. תל אביב: ספריית
הפועלים.
- גרנות, ת. (1985). אבדן. תל אביב: משרד הבטחון, הוצאה לאור.
- גרנות, ת. (2000). בלעדיך. תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור.
- להד, מ. אילון, ע. (1995). על החיים ועל המוות. חיפה: הוצאת נורד.
- סמילנסקי, ש. (1994). תפיסת המוות בעיני ילדים. חיפה: הוצאת אח.
- קובלר רוס, א. (1977). לחיות עם המוות. תל אביב: הוצאת צ'ריקובר.
CPO - בניית אתרים