הגן השקוף- הגן שבו מתעדים את כל הנעשה במצלמות וידיאו וההורים צופים במתרחש כדי למנוע אפשרות של התעללות בילד או כדי לפקח על מה שחווה ילדם בגן או כדי להיות שותפים לחוויה:

אני מאד מתנגדת לרעיון. 

  • אם יש חשש שהגננת מתעללת בילדים - למה אתם מחכים? לצילומים? הוציאו את הילד מהגן. אל תחכו להוכחות... הרי גם אם יסתבר שהחשש היה בלתי מוצדק- לא תרצו שהילד שלכם יהיה בגן שבו אתם מרגישים שיש בכלל אופציה כזו! הרי המסר הסמוי (ואולי גם הגלוי) שאתם מעבירים לילד שלכם הוא שאתם (אתם!! הוריו האוהבים!!) שולחים אותו למקום שמסוכן לו!
  • אם אינכם בטוחים שהילד במקום טוב ומתאים לו- חפשו גן אחר. ואם שוב ושוב אתם חוששים שהגן (השני, השלישי, הרביעי...) מסוכן לילד שלכם- הרי שיש כאן בעיה אחרת שאיננה קשורה בגן אלא ביכולת שלכם לתת אימון או להעביר את הילד שלכם לידיים אחרות, וכדאי לטפל בכך.
  • תנו לילד שלכם את האפשרות להיפרד מכם ולא להישאר בסימביוזה וירטואלית ממש צמוד אליכם. זה מעיק עליו- גם אם איננו "יודע" שיש מצלמות. הוא בכל זאת יודע. הוא חווה את השקיפות הזו. תנו אימון בכוחות שלו להתמודד (בהתאם לגילו) עם העולם. הרי לכן טרחתם ובחרתם עבורו את הגן הטוב ביותר האפשרי.
  • תנו לילד שלכם את הזכות לחוות חוויות ללא שיתוף וידיעה שלכם. הוא אדם (צעיר, אבל אדם!) בפני עצמו. זכותו לחיות חיים משל עצמו. אל תיקחו ממנו את זכותו לפרטיות - גם לא בגיל הינקות. כל גיל והפרטיות הראויה לו- אבל אין גיל שאין בו צורך לפרטיות.
  • תנו לעצמכם (וזה הכי קשה) להיפרד מהילד שלכם. זהו תהליך מורכב שעובר על כל הורה - והפיתוי לא להיפרד ולהשאיר את הילד במצב "עוברי" משהו הוא פיתוי חם, נעים לכאורה - אבל מסוכן לטווח הקצר ולטווח הארוך, להווה ולעתיד. יש לו מחיר גבוה מאד.
  • כבדו את הפרטיות של הילדים האחרים. כמו שאתם צופים בהם- כך צופים גם ההורים של יוסי או רותי בסלון שלהם בערב או משך היום בעבודה בילד שלכם.
  • כבדו את העצמאות המקצועית של הגננות. של הזולת בכלל. גננת או מטפלת שיודעת שהיא מצטלמת פועלת תחת בקרה שאולי גורמת לעצור התנהגות שלילית (ולא זה המניע שהייתי רוצה לראות כעוצר התנהגות שלילית- אלא הבנה ומניע פנימי)- אבל הוא עוצר גם ספונטניות, הוא מצריך כמעט חוג משחק מול מצלמה (אפרופו הכתבה בעיתון...), הוא יוצר "עצירות" תנועתית (איך אני נראית כשאני מתכופפת? ואיך אני נראית בזמן שאני כועסת? ואיך כשאני מתגלגלת מצחוק?...) ו"עצירות" בכלל. לגננת ולצוות יש עכשיו קהל קבוע של מבוגרים שצופים בה.

 

אני (כאם) לא הייתי מסכימה לשלוח את הילד שלי לגן שבו אין גבולות בין הבית והגן. זו איננה מעורבות- זוהי בעיה.

בטיעונים די דומים ניתן להצמיד שבב אלקטרוני לילד ברגע שנולד ולעקוב אחריו (לשם הגנה עליו, כדי להיות הורים שיודעים הכול על הילד ...) בכל מקום. לשבב הזה אפשר לקרוא גם בשם מוכר ופשוט יותר: אזיקים. ואני אקצין לשם ההבהרה: למי ששם אותם אזיקים קוראים "סוהר" (באנגלית זה נשמע טוב יותר: GUARD).

התפתחות טכנולוגית יכולה להביא הרבה תועלת- אבל יכולה גם ליצור מצבים מסוכנים. אורוול כתב כבר על 1984. במעקב אחרי ילדינו מזמן עברנו את 1984 ואת משטרת המחשבות: כאן אין משטרה ומשטר שעוקב. אנחנו עצמנו, בתוך המסגרת שבחרנו ובדקנו, עוקבים אחרי הילדים שלנו ואחרי מי שבחרנו עבורם כמטפלים ומחנכים. השלב הבא עלול להיות מעקב מצולם של הורים אחד אחרי השני - וההסבר המאוד לגיטימי לכאורה יהיה שההורה הנעדר רוצה להיות שותף לחוויה של הילד עם ההורה השני. למה לא? זה נשמע לי דומה מאד! זוהי רק הקצנה של אותו עיקרון עצמו.

 

לילדים שלנו יש זכות (ולנו יש חובה לספק להם זאת) להיות נפרדים מאיתנו. זו גם הדרך לצמוח. אין צמיחה ללא פרידה, אין פתוח של עצמי ושל אוטונומיה ועצמאות של הילד ללא נפרדות מההורה.

מה שכתבתי איננו ממעיט מחובת ההורים לדאוג למסגרת בטוחה, מתאימה ואיכותית לילדיהם. המצלמות והמעקב הסמוי/גלוי הינם הדרך הקלה והמאוד לא מוצלחת לעשות זאת.