כל המשפחה מתארגנת לנסיעה ממושכת ברחבי ישראל, אך לא פעם לאחר מספר דקות הצעקות   

והמריבות מהמושב האחורי גורמות לנו להתחרט על כל העניין – אם כך אני אנסה הפעם לענות על

השאלה איך כל המשפחה יכולה להצטופף במכונית המשפחתית ואפילו ליהנות מזה?

 

איזה כיף לנסוע עם תינוק במכונית, בדרך כלל לאחר מספר דקות הוא ישן שנת ישרים ואנו יכולים ליהנות

מנסיעה שקטה ונעימה. אך ככל שהילדים גדלים הנסיעה במכונית הופכת לחוויה פחות מהנה  ומשפטים

כמו: "מתי מגיעים?" "הוא נגע בי" "תפסיקי להציק לי" הופכים למוזיקת הרקע של כל טיול משפחתי.

בכדי לנסות ולעבור את הנסיעה בשלום אנו מצטיידים במלאי חטיפים וממתקים, שתייה ומכשירים

אלקטרוניים שונים המספקים מוזיקה, משחקים וסרטים – כל מה שניתן ובלבד שהילדים יהיו עסוקים

ויריבו כמה שפחות. אני רוצה להציע מספר רעיונות איך אפשר לעשות זאת אחרת? איך אפשר ליהנות

מהזמן שלנו כמשפחה ולהרוויח כמה שיותר מהטיולים ברחבי הארץ?

 

בהכנות לטיול משפחתי כדאי לכלול את הילדים לשתף אותם בתוכנית, לספר להם מה נעשה, לאן

ניסע, כמה זמן תמשך הנסיעה וכל מידע נוסף שידוע לנו. כאשר אנו משתפים את ילדנו אנו מאפשרים גם

להם להתארגן. ידע מצמצם את חוסר הוודאות וכמונו ילדים מגיבים טוב יותר למצבים שמוכרים להם.

חשוב שההסבר יהיה בהתאם לגילו והבנתו של הילד. ילד שאינו יודע לקרוא שעון לא יבין הרבה

מהמשפט "היום אנחנו נוסעים לכנרת, הנסיעה היא בערך שעה וחצי" לכן עדיף להשוות את זה למושג זמן

המוכר לו "היום כולנו נוסעים לכנרת, הנסיעה לשם היא קצת יותר ארוכה מהנסיעה לסבתא רותי".

 

מקומות הישיבה במכונית הם לא פעם נושא למריבות רבות וכל משפחה צריכה למצוא את הפתרון

המתאים לה ביותר. יש מקרים שבהם ניתן להחליף ולשנות את המקומות בהזדמנויות שונות בכדי להפריד

בין אחים שרבים או על מנת לנסות ולקרב ביניהם ולעיתים הגוון עצמו עושה את כל ההבדל. לעומת זאת

יש משפחות שבהן עדיף לקבוע מקומות קבועים, כפי שקרה במשפחת כהן. ההורים פנו אלי ותארו בפני

מצב שבו הילדים בגלאי 9, 7 ו-5 רבים על מקומות הישיבה לפני כל כניסה למכונית, אפילו לנסיעה של

חמש דקות.

ההורים בהמלצתי קבעו מקומות קבועים, הזמנו את הילדים לשיחה משפחתית הסבירו להם כמה קשה

להם ולא נעים שכל כניסה למכונית מלווה במריבות בלתי פוסקות שמובילות לצרחות, בכי וכעס ולכן הם

החליטו שמעתה יהיו מקומות קבועים במכונית והם סומכים על הילדים שהם יתרגלו לרעיון החדש ויבינו

שזה לטובת המשפחה כולה. במהלך השיחה הילדים הביעו את התנגדותם לרעיון והבטיחו שהכל יהיה

אחרת, ההורים לא וויתרו על החלטתם. סבלנותם, נחישותם והתמיכה שהעניקו לילדים הובילו לכך

שהשינוי התבצע בהצלחה. במקרים שבהם מטיילות מספר משפחות יחד הילדים יכולים להחליף מקומות

בין המכוניות, הזיווגים החדשים יוצרים עניין ומאפשרים נסיעה שקטה ורגועה יותר.

 

במהלך הנסיעה מומלץ להסב את תשומת לב הילדים למתרחש מחוץ למכונית "תראו את עדר העזים

בצד הדרך, מישהו מכם מצליח למצוא את הרועה?" "תסתכלו החוצה ותראו ההר הגבוה - זה החרמון."

אפשר לשאול שאלות ולתת הזדמנות לילדים לספר פרטים שונים הידועים להם ממה שלמדו בבית הספר

או בגן, אם נקשר את המראות הנשקפים אלינו מבעד לחלון המכונית לנושאים שונים המוכרים לילדים

נאפשר להם לקחת חלק בשיחה ולהפגין את ידיעותיהם נראה שהתעניינותם גוברת. "אני רואה את

הגלבוע, אתם זוכרים למה בצד הזה הכל ירוק ובצד השני הכל צחיח?" "אני רואה את הפרח שמבשר את

בוא הסתיו – מי זוכר איך קוראים לו?" "כמה פרות אתם רואים בצד הזה של הכביש?" 

 

אפשרות נוספת היא לשחק משחקים  כמו: למצוא שיר שמתחיל באות, לזהות כמה שיותר משאיות בדרך

או לספור כל חפץ אחר, לנסות ולנחש בעזרת שאלות או רמזים חפצים במכונית ומחוצה לה ועוד אפשר

ואף מומלץ להפוך את המשחקים לתחרותיים הורים נגד ילדים, בנים נגד בנות או כל שילוב אחר (זו

הזדמנות נהדרת לחבר בין בני משפחה שמסתדרים פחות טוב אחד עם השני), בכדי להכניס קצת מתח

לתחרות אפשר לקבוע פרס כמו: מי שמנצח מחליט על הקינוח של ארוחת הצהריים, המפסיד מנקה את

המכונית אחרי הטיול או כל רעיון אחר.

חשוב שאנו ההורים נתלהב ונדרבן את ילדנו לקחת חלק במשחק, ככל שאנו נהיה יותר נלהבים נצליח

לסחוף את הילדים בקלות רבה יותר.

במהלך הנסיעה אני ממליצה להתייחס יותר להתנהגויות החיוביות, למשחקים למה שרואים בדרך ולהגיב

פחות למריבות ולעימותים. מניסיוני הילדים יריבו פחות כאשר לא נתגמל את ההתנהגות בתשומת לב

מרובה.

 

עצה אחרונה לסיום  - הנסיעה במכונית היא הזדמנות נהדרת לחשוף את ילדנו למוזיקה שחביבה עלינו

וכך לאחר זמן מה נוכל כולנו במהלך הנסיעה המשותפת לשיר במלוא גרון עם  הזמר או הזמרת שקולם

נשמע מהרדיו. אני בטוחה שאם נראה את הנסיעה כהזדמנות לשיחה והתקרבות לילדנו נוכל להפוך אותה

לחלק מהנה ולא מענה.

מאת: מיכל סבן