מהו פיגור שכלי?

ילדים נולדים ומתפתחים במספר מישורים חשובים – התפתחות מוטורית, התפתחות רגשית והתפתחות חברתית.

כשהכל הולך בסדר, לא תמיד אנחנו מעריכים את הבסיס עליו יושבות רבות מההתפתחויות הללו – הבסיס השכלי או הקוגניטיבי.

פיגור שכלי הוא מצב של עיכוב (בדרך כלל קבוע) בהתפתחות השכלית הצפויה להתרחש עם הגיל. התוצאה היא שהאדם מתבגר בגילו הכרונולוגי, אך תפקודו הקוגניטיבי נשאר תואם לזה של ילדים צעירים בהרבה.

ככל שההתפתחות הקוגניטיבית נעצרת בגיל צעיר יותר, כך הפיגור נחשב לעמוק יותר, והקשיים איתם יאלצו להתמודד הפרט וסביבתו הקרובה גדלים.

סימפטומים של פיגור שכלי

בעבר פיגור שכלי הוגדר רק על ידי חישוב מנת המשכל של הפרט באמצעות מבחני אינטליגנציה שונים.

כיום מתייחסים לפיגור שכלי במספר מימדים:

1. תפקוד שכלי – כאן מדובר בתוצאות מבחני האינטליגנציה. פיגור מוגדר כאשר הפרט משיג ציון הנמוך מן הממוצע בשתי סטיות תקן. הממוצע במבחני האינטליגנציה הוא 100, וציון מתחת ל-70 IQ נחשב פגיעה משמעותית בתפקוד השכלי. במציאות היומיומית ניתן לראות ילדים או בוגרים שמתקשים ללמוד, הן באופן פורמאלי והן באופן ספונטני. הם לא קולטים ומבינים, הם מתקשים להשתמש במידע שנחשפו אליו, לא מפנימים.

2. התנהגות – אדם הסובל מפיגור שכלי מתקשה בתפקוד יומיומי הנדרש והמצופה על פי גילו.

3. תלות – אדם הסובל מפיגור שכלי נזקק לתמיכת הסביבה כדי שיוכל לתפקד ברמה כלשהי. הם זקוקים לתיווך וללמידה מכוונת של דברים שילדים אחרים רוכשים באופן ספונטני.

כאשר שלושת התנאים הללו מתקיימים, וכאשר ניתן לפסול אפשרות של חסך תרבותי, מצב נפשי או מחלה אחרת, ניתן לאבחן את הפרט כסובל מפיגור שכלי.

רמות של פיגור שכלי

ההגדרה של פיגור שכלי היא לא בינארית, וישנן דרגות שונות של פיגור. האבחנה הזו חשובה, על מנת להתאים לילדים את הסיוע ואת המסגרת להם הם זקוקים בילדותם ובבגרותם.

ההגדרה הקלאסית מתייחסת לציוני IQ, כך שמנת משכל 55-70 נחשבת לפיגור קל, 40-54 הוא פיגור בינוני, 20-39 הוא פיגור קשה, ומתחת לכך זהו פיגור עמוק (למעשה, כאשר אי אפשר להעביר מבחן אינטליגנציה).

כיום ההשענות על מנת המשכל היא פחותה, וישנה התייחסות הולכת וגדלה ליכולותיו ולתפקודו של כל פרט. פיגור קל נחשב לפגיעה התפתחותית בכושר הקוגניטיבי, שמובילה לפגיעה בחלק מתחומי החיים, כאשר בתחומים אחרים יש צורך בתמיכה לא קבועה או הכוונה.

בפיגור בינוני הפגיעה היא לפחות במחצית מתחומי החיים, ובתחומים האחרים יש צורך בהדרכה ובתמיכה מוגברת. בפיגור קשה הפרט זקוק לתמיכה בכל תחומי החיים, ובפיגור עמוק התמיכה צריכה להיות תמידית ורציפה במשך כל שעות היום, כל החיים (סיעודיים).

גורמים לפיגור שכלי

ככל הנראה, פיגור שכלי הוא תוצאה של שילוב בין גורמים גנטיים, פגיעות בהריון או בלידה, גורמים חברתיים כמו הורות לקוייה או יחסים משפחתיים פתלוגיים, פגיעות בילדות כמו פציעות, חבלות או צריכת סמים של ההורים, וחסכים התפתחותיים וחינוכיים בילדות (כמו מניעת גרייה).

ישנן תסמונות שונות ששכיחות הפיגור בקרב הסובלים מהן גבוהה, ולעיתים אף מהווה מאפיין של התסמונת. ניתן למנות את תסמונת דאון, תסמונת X שביר, תסמונת רט ועוד.

טיפול בפיגור שכלי

פיגור שכלי הוא, ברובם המכריע של המקרים, מצב בלתי הפיך. הטיפול בישראל במפגרים נשען על חוק משנת 1969, חוק הסעד (טיפול במפגרים).

המטרה בטיפול היא לא לרפא את הפיגור, אלא לאפשר לפרט תפקוד מיטבי, עם מידת העזרה לה הוא זקוק. ישנם מפגרים שמסוגלים לרכוש יכולות חדשות באמצעות הדרכה ולמידה פורמאלית. רב המפגרים יזדקקו לסיוע ולמסגרת מותאמת במשך כל חייהם, אך כאשר המסגרת מציעה תמיכה ומכבדת את היכולות של כל פרט, הם עשויים להתקדם, והשתלב היטב.