מבחן המרשמלו שנמשך ארבעים שנים

בשנות השישים, החל פרופסור מאוניברסיטת סטנפורד, וולטר מייקל, לערוך סדרת מחקרים פסיכולוגיים חשובים. במהלך הניסויים, הוא בדק עם צוותו מאות ילדים, רובם בגילאי ארבע וחמש, והם גילו עובדה שנחשבת כיום לאחד המאפיינים החשובים ביותר להצלחה בבריאות, בעבודה ובחיים.

מאמר זה סוקר את מהלך המחקר, וחשוב יותר, איך ניתן להשתמש בו. אך תחילה יש להבין שמייקל חקר וגיבש שיטות מגובות במדע להשתמש במסקנות המחקר על מנת להפוך אותן לכלים מעשיים בהם ניתן להשתמש כדי לסייע לילדים להתגבר על עכבות ולהתפתח באופן תקין.

ניסוי מרשמלו

הניסוי החל עם הושבת כל ילד בחדר פרטי, על כיסא, והנחת מרשמלו על השולחן לפניו. בשלב זה, החוק הציע לילד עסקה. הוא אמר לילד שהוא עומד לעזוב את החדר, ואם הילד לא יאכל את המרשמלו בזמן העדרו, הוא יזכה לתגמול עם מרשמלו שני.

אך אם הילד יחליט לאכול את המרשמלו הראשון לפני שהחוקר חוזר לחדר, הוא לא יקבל את המרשמלו השני. אז הבחירה הייתה פשוטה: לקבל עכשיו מרשמלו אחד, או שניים מאוחר יותר. החוקר עזב את החדר למשך רבע שעה.

מעקב משעשע אחר יכולת הילדים להגיע להחלטה

חלק מהילדים אכלו מיד את המרשמלו הראשון ברגע שהחוקר סגר את הדלת. אחרים התפתלו בכיסא, ניסו לרסן את עצמם, והסיחו את דעתם באמצעות התבוננות על התקרה או החלון, אך לבסוף נכנעו לפיתוי דקות אחדות לאחר מכן, ופרצו בבכי תוך כדי אכילת המרשמלו. ולבסוף, חלק מהילדים הצליחו להמתין כל הזמן.

המחקר הפופולרי הזה נודע בשם ניסוי מרשמלו, ופורסם בשנת 1972. אך לא המרשמלו הפך אותו למפורסם. החלק המעניין הגיע כעבור מספר שנים.

ממצאים מפתיעים מבחן המרשמלו: תפקוד הילדים כמבוגרים

הילדים שהיו מוכנים לדחות את הסיפוק והמתינו לקבלת המרשמלו השני, סיימו את הלימודים בציונים גבוהים, לא השתמשו בסמים, לא נמצאו בסיכון להשמנה, הגיבו היטב ללחצים, והיו בעלי מיומנויות חברתיות טובות יותר, כפי שדווח על ידי הוריהם, כמו גם הצליחו היטב במגוון תחומים אחרים בחיים.

החוקרים עקבו אחר כל ילד במשך למעלה מארבעים שנים, ושוב ושוב התגלה שקבוצת הילדים שהמתינה בסבלנות למרשמלו השני, הצליחה בכל יכולת שנמדדה. במילים אחרות, סדרת ניסויים זו הוכיחה כי היכולת לדחות סיפוקים, נמצאה חיונית להצלחה בחיים.

ואם מתבוננים סביב, רואים שממצאי מחקר דונדין נכונים בכל תחום

ילדים שדוחים את הסיפוק של צפייה בטלוויזיה, ומכינים את שיעורי הבית שלהם בזמן, לומדים יותר ומקבלים ציונים טובים יותר.

מבוגרים שדוחים את הסיפוק של אכילת ממתקים, מקפידים על אכילת תזונה בריאה יותר. מבוגרים שדוחים את הסיפוק של קיצור שעת אימון הכושר ודילוג על מספר חזרות תרגילים, מחזקים יותר את גופם. וקיימות אינספור דוגמאות אחרות. הצלחה מגיעה באמצעות בחירה בכאב המשמעת על פני קלות הסחת הדעת, וזהו בדיוק כוחה של דחיית סיפוקים.

תוצאות מחקר דונדין: שאלות מעניינות

האם חלק מהילדים יכולים באופן טבעי יותר לשלוט על עצמם ולכן נועדו להצלחה? או שניתן לפתח תכונה חשובה זו? חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר, החליטו לשכפל את ניסוי המרשמלו, אך עם תפנית חשובה. לפני שהציעו לילד את המרשמלו, הם חילקו את הילדים לשתי קבוצות.

הקבוצה הראשונה נחשפה לסדרת חוויות בלתי מהימנות. לדוגמא, החוקר נתן לילד קופסת עפרונות קטנה והבטיח להביא לו קופסה גדולה יותר, אך לא עשה זאת. בהמשך, החוקר נתן לילד מדבקה קטנה והבטיח להביא לו מבחר טוב יותר של מדבקות, אך לא עשה זאת.

בינתיים, לקבוצה השנייה היו חוויות מהימנות ביותר. הם הבטיחו לילדים עפרונות טובים יותר, ועמדו בהבטחותיהם. הם סיפרו על המדבקות הטובות יותר, ואז נתנו אותן.

השפעת חוויות אלו על מבחן המרשמלו

לילדים בקבוצה שלא קיבלו את העפרונות או המדבקות הנוספים, לא הייתה כל סיבה לבטוח בחוקרים שיביאו להם מרשמלו שני, ולכן לא המתינו זמן רב לפני שאכלו את הראשון. בינתיים, הילדים בקבוצה השנייה הכשירו את מוחם להתייחס בחיוב לדחיית סיפוקים.

בכל פעם בה החוקר הבטיח הבטחה ולאחר מכן עמד בה, מוח הילד רשם שני דברים: המתנה לסיפוק שווה את הציפייה; והילד הבין שיש לו את היכולת להמתין. כתוצאה מכך, הקבוצה המתינה בממוצע פי ארבע מהקבוצה הראשונה. במילים אחרות, יכולת הילד לדחות את הסיפוק ולסגל שליטה עצמית לא הייתה תכונה קבועה מראש, אלא הושפעה מהחוויות והסביבה שהקיפה אותו.

למעשה, השפעות הסביבה היו כמעט מידיות. מספר דקות בלבד של חוויות מהימנות או בלתי מהימנות, הספיקו כדי לדחות את פעולות הילד בכיוון זה או אחר.

ביקורות על מחקר דונדין

מבקרי המחקר טוענים שלא ניתן לקבוע את עתיד הילד, באמצעות פעולות או החלטות אותן קיבל בגיל ארבע או חמש. אך מחקרים אלו מספקים ממצא אחד ברור: אם רוצים להצליח במשהו, בשלב מסוים תידרש היכולת למשמעת ונקיטת פעולה במקום לבחור בהסחת דעת ובפעולות קלות.

הצלחה כמעט בכל תחום מחייבת התעלמות מפעולות קלות יותר, ובכך לדחות את הסיפוק, לטובת ביצוע פעולה קשה יותר, המובילה להצלחה בתחומים רבים בחיים.