עד כמה הורים צריכים "לדחוף" את ילדיהם?

קיימים סוגים שונים של הורים. סוג אחד נקרא "הורים דחפנים". הורים אלו, ייטו לדחוף את ילדיהם להישגים משמעותיים על פי הגדרתם של ההורים.

כך, למשל, הורים אלו מרגילים את ילדיהם להתלבש בבגדים יוקרתיים. הם דורשים מילדיהם להשיג ציונים גבוהים בלימודים, ולהיות מצוינים בכל תחום. אך מהי ההשפעה של התנהגות זו על הילדים? איזה מסר מקבלים ילדים אשר גדלים בסגנון הורי כזה?

הזווית הפסיכולוגית המודרנית

כיום, נהוג לראות בהתנהגות הורה "דחפן" ניסיון לפצות על חסרים מחייו שלו. במילים אחרות, כאשר הורה מלביש את ילדיו בבגדים הכי יקרים, קונה להם את הצעצועים הכי חדשים, את הגא'דג'טים הכי הכי, כל מה שרק יוצא לשוק, וזאת בכדי שהם תמיד יהיו – מובילים, ראשונים, הכי טובים שיש – כנראה שישנה בעיה. האם ילדים זקוקים לכל זה? האם כל אדם, באשר הוא, זקוק לכל זה? כנראה שפחות.

אומנם זה נוח מאוד לקבל את ה-הכי חדש ברגע שהוא יוצא לשוק, או להיות תמיד ראשון בציונים, הצרכים הבסיסיים הרבה יותר רגשיים ופחות חומריים ממה שהיינו מוכנים להכיר. פעם הגדיר מאסלו פירמידת צרכים, בה הוא מיקם את הצרכים הבסיסיים ביותר כצרכים המאפשרים לאדם לשרוד.

כיום ידוע שקיימות סיבות טובות מאוד לאנשים לוותר על אוכל, גם אם יש להם מספיק מזה, כמו למשל אידיאולוגיה. מה גורם להם לכך? תחושות, רגשות, מחשבות, דעות, עמדות. את אלו לא קונים במכולת.

המחיר אותו משלמים ילדים להורים "דחפנים"

כשדוחפים ילדים קדימה, להיות הראשונים, להיות הכי – גם לכך יש מחיר. אפילו אם הוא "בלתי נראה" בהתחלה, ואפילו אם הילדים מתלהבים ומשתפים פעולה מלאה עם כך. המחיר יכול להיות חיים חברתיים עשירים למשל, קנאה באחרים, או העדפת חומריות על פני ערכיות.

המחיר יכול להיות פחד נטישה, העדפת ציות עיוור על פני התפתחות אישית. ילדים עלולים אף לפתח חרדות, מצוקה נפשית עזה, ואף דיכאונות והפרעות קשות במצבי קיצון. להורים יש השפעה על ילדיהם, לכך אין ספק, אך הם זקוקים בעצמם להדרכה מבחינת כללי ה"עשה ואל תעשה".

דרישות תובעניות מגיעות על חשבון האושר של הילד. הלחץ העצום, סף הדרישה, הדחיפה אל החומריות או ההישגיות, כל אלו יכולים להוביל למצוקות עזות וקשות ברמה הנפשית.

תגובת ילדים להורים "דחפנים"

הורים "דחפנים" ישימו את ילדיהם במקום הראשון, אך מהו אותו מקום ראשון? זה יכול להיות החלום של ההורה, או הרצון של ההורה, או מה שההורה חושב שהכי טוב לילד. אך האם זה מה שטוב לילד? מה הילד רוצה בכלל? מה הוא באמת רוצה, לא מה הוא אומר כדי לרצות, כי הוא מפחד, כי הוא חושש מ… בשביל לענות על השאלה הזו צריך להניח בצד את ה"דחף" של ההורה, ולפנות לילד בכנות, בפשטות ובאופן אשר אינו מאיים או מכיל סכנה, ופשוט לשאול.

בדיונים מהסוג הזה קל מאוד לשכוח מהילד. זאת אומרת, נוח מאוד להתרכז ב"השפעת ההורים" על הילדים, ולשכוח לחלוטין מכך שיש צד שני בתמונה – הילד, איך הוא לוקח את הדבר הזה, ומה הוא בוחר לעשות עם זאת. בניגוד לכל תרחיש או רצון של ההורה, הילד יעשה בסופו של דבר כרצונו. הוא יכול לשתף פעולה, הוא יכול להתמרד, הוא יכול להיות אדיש לחלוטין, והוא גם יכול לפתח תסביכים של ממש כתגובה לכך.