ציטומגלווירוס

ציטומגלווירוס בילדיםציטומגלווירוס (CMV) הוא זיהום נפוץ שיכול להשפיע על כל אדם. מבוגרים רבים סובלים מזיהום זה עד גיל ארבעים, אך רובם אינם מודעים לנוכחות הנגיף בגופם, שכן הוא אינו גורם לתסמינים. בקרב ילדים בריאים, הזיהום רציני לעתים רחוקות בלבד, וכל התסמינים אותם הוא מייצר נוטים להיות מתונים.

אך זיהום ציטומגלווירוס עלול להיות רציני בקרב תינוקות ואנשים עם מערכת חיסון מוחלשת עקב מחלה או תרופות, או עבור ילד שטרם נולד אם לאם יש את הנגיף.

עם התפתחות הזיהום, הנגיף נותר בגוף אך במצב רדום. כעבור מספר שבועות או שנים הוא עלול להתפרץ למחלה רצינית, אך נפוץ יותר בקרב ילדים עם בעיות במערכת החיסונית.

אופן התפשטות ציטומגלווירוס

בקרב ילדים, הנגיף מתפשט במרכזי טיפול או בגני ילדים, שם הוא עובר בקלות דרך מגע עקיף, במיוחד צעצועים מזוהמים. כל ילד עם הזיהום המתפתח לראשונה, או שהזיהום נוכח בגופו במשך תקופה מסוימת, עשוי להעביר אותו לאחרים, גם אם אינו מפגין תסמינים.

אך ההדבקה דורשת קשר קרוב למדי. הנגיף עשוי להתפשט באמצעות רוק, חלב אם, נוזל בנרתיק, זרע, שתן וצואה. הוא עשוי להיות נוכח אף במוצרי דם ותרומת איברים, ולגרום לזיהום לאחר עירוי דם או השתלת איברים.

תסמיני ציטומגלווירוס

תסמיני הזיהום משתנים בהתאם לגיל הילד ומספר הפעמים בהן הזיהום חזר. תינוקות שנדבקו ברחם אינם מפגינים תסמינים לנוכחות הזיהום לאחר הלידה. במקרים ספורים, מופיעים תסמינים בלידה, אשר עשויים לכלול לידה מוקדמת, גובה נמוך לגיל, צהבת, כבד וטחול מוגדלים, ראש קטן וקשיי האכלה.

תינוקות אלו נמצאים בסיכון גבוה לפתח בעיות שמיעה, ראייה, נוירולוגיה והתפתחות. פגים וחולים בטווח הקצר, הנגועים מיד לאחר הלידה, נמצאים בסיכון לבעיות נוירולוגיות והתפתחותיות לאורך הזמן.

תסמינים חמורים

למרות שדלקות בציטומגלווירוס המתרחשות בקרב ילדים לאחר תקופת הילדות אינן גורמות למחלה משמעותית, חלק מהילדים עלולים לפתח דלקת ריאות, דלקת כבד או פריחה.

ילדים בוגרים ובני נוער נגועים עשויים להפגין תסמינים דמויי מחלת הנשיקה, כולל עייפות, כאבי שרירים, כאבי ראש, חום, וכבד וטחול מוגדלים. תסמינים אלו נוטים להיות מתונים ונמשכים כשבועיים עד שלושה שבועות. אם תסמיני הזיהום מופיעים, משך הזמן בו הם נשארים, האופן בו הזיהום מתרחש, גיל הילד ובריאותו הכללית, משתנים מילד לילד.

לדוגמא, זיהומים חמורים טרם הלידה עלולים לגרום לבעיות התפתחותיות המשפיעות לכל החיים. מצד שני, זיהום בקרב בני נוער עשוי להימשך שבועיים עד שלושה שבועות בלבד, ולא לגרום לבעיות מתמשכות.

אבחון – רופא מאבחן את הזיהום באמצעות נטילת תרבות מהגרון, השתן, הדם או רקמות גוף אחרות או נוזלים שונים בגוף. בדיקות דם עשויות לאתר אף הן נוגדנים מסוימים המהווים חלק מתגובת המערכת החיסונית לזיהום. לעיתים נקבעות בדיקות אחרות.

טיפול בציטומגלווירוס

לא קיים טיפול פרטני מומלץ לילדים בריאים עם הזיהום. בקרב תינוקות שעברו השתלות איברים, טופלו בסרטן או סובלים מהפרעות חיסון כגון איידס, הזיהום עלול להיות מסכן חיים. ילדים אלו עשויים להיות מטופלים עם תרופות תוך ורידיות (IV) אנטי ויראליות, בבית החולים.

תרופות אנטי ויראליות אוראליות עשויות לשמש גם בבית לאחר שהזיהום נמצא בשליטה ואינו מהווה עוד סיכון רציני. היות ותרופות אנטי ויראליות אלו עלולות להיות כרוכות בתופעות לוואי חמורות, רופאים משתמשים בהן בזהירות. בקרב ילדים שעברו השתלת מח עצם, תרופה אנטי ויראלית, הניתנת לווריד, עשויה להועיל בלחימה בזיהום ציטומגלווירוס.

מניעת ציטומגלווירוס

נכון להיום, לא קיים חיסון למניעת הזיהום. לנשים הרות או נשים המתכננות הריון, נקיטה באמצעי זהירות מצד צוותי טיפולים בילדים, וכל אדם שיש לו מגע קרוב עם הילדים, כגון שטיפת ידיים, עשויה לסייע בהפחתת הסיכון לזיהום.

מומלץ גם להקפיד שילדים לא ישתפו ביניהם כלי אוכל, על מנת למנוע מגע קרוב עם ילד העלול לשאת את הזיהום או שנושא אותו במצב רדום.