חשיבה והתנהגות אובדנית במתבגרים

חשיבה והתנהגות אובדנית במתבגריםחשיבה והתנהגות אובדנית שתיהן משתייכות לקטגורית תופעות הדיכאון. עם זאת, לא בכל פעם שבן נוער אומר או מאיים בהתאבדות מדובר במצב דיכאוני, או אפילו על כוונה שלמה לבצע זאת בפועל.

במקרים רבים קיימת קריאה לעזרה, מצוקה אמיתית שמתרחשת כאיום, פחד וזעזוע המובילים לבקשת אוזן קשבת. ולעיתים אכן ישנו מצב קשה של מחשבות אובדניות, ואולי אף ניסיונות כושלים.

כיצד ניתן לעזור לבן נוער במצוקה נפשית, אשר הוא מרגיש כי חייו סוגרים עליו, כי אין הוא יכול להמשיך עוד. וכיצד ניתן לעזור לבן נוער אשר משתמש בהתאבדות כדרך למשוך תשומת לב כנה לבעיותיו, גם אם אין בכוונתו לבצע זאת בפועל. הקושי אינו מתחיל ונגמר בבן הנוער, אלא זולג אל המשפחה, החברים, ההורים והמחנכים – ואינו פשוט להתמודדות כלל וכלל.

לא כל התנהגות אובדנית מסמלת סיכון להתאבדות בפועל

אך האם באמת ניתן לדעת מתי ישנה כוונה ומתי ישנו שימוש בזעזוע על מנת ליצור קריאה לעזרה? האם זהו סיכון שנרצה לקחת על עצמנו, לפרש את הקריאה הזו לבדנו? האם ניתן לזהות התנהגות אובדנית או מחשבות כאלו, מהתנהגותו הכללית של הנער, גם אם לא יאמר על כך מילה?

מחשבות אובדניות, בניגוד להתנהגות, הינם דבר נפוץ יחסית. ישנם נערים ונערות רבים אשר חשים מחשבות על מוות גם אם לרגע חולף, מבלי להתעמק או להתכוון לבצע זאת בפועל. העיסוק החולף במוות, כסוג של משאלת שווא אשר אין בה כוונת אמת, הינה תופעה רווחת ואף אולי טבעית במובנים מסוימים – המוות הינו דבר המעסיק את האדם לא פחות מהחיים, ולעיתים אף בהקשר למצוקות הנובעות מהחיים עצמם.

למרות זאת, לא כל מחשבה על מוות תחשב בהגדרה הטיפולית כחשיבה או התנהגות אובדנית. ההבדל נעוץ בהיות המחשבה על המוות כסוג של הצהרת כוונות, גם אם לא מודעות, והיא יכולה להופיע בתצורות שונות:

מחשבות טורדניות על אובדן– מחשבות אשר מציקות ומפריעות לנער להתנהל באופן מיטבי, יכול להיות מבלי שהוא יהיה מודע להן באופן מלא, אשר דוחפות אותו יותר ויותר לכיוון המעשה.

מחשבות על מוות כפתרון – בין אם למצוקה נקודתית או תחושה כללית של חוסר יכולת בחייו.

מחשבות אובדניות כקריאה לעזרה – לעיתים הנער בוחר, במודע או שלא, בקריאה לאובדנות בתור דרך לבקש עזרה, גם אם אין בכוונתו לבצע זאת בפועל.

פעמים רבות המחשבות או ההתנהגות האובדנית מספרות סיפור אחר מהמניע להן. לא תמיד ישנה כוונה אמתית מודעת, לעיתים כוונה זו עדיין לא בשלה לכדי ביצוע או אפילו איננה קיימת. כך או כך, אופני האובדנות במחשבה ובהתנהגות תמיד מהווים סוג של בקשה או קריאה לעזרה, ועל הסביבה הקרובה לדעת להקשיב ולהתייחס לקריאה זו.

טיפול נפשי ותרופתי במקרי מחשבה והתנהגות אובדנית

בין אם המחשבות וההתנהגות האובדנית מקורם בדיכאון או תופעה נפשית אחרת, טיפול והתייחסות הולמת חייבים להתקיים. השלב הראשון יהיה לאבחן ולזהות, על ידי איש מקצוע מרפואת הנפש, האם מדובר במקרה המצריך טיפול דחוף או האם מדובר בקריאה לעזרה כללית, אשר השימוש במונח התאבדות מהווה סוג של קריאה לעזרה.

במקרים אשר בהם יאובחן מצב של דיכאון וסכנה מידית לחיי הנער, ייתכן ויהיה צורך בהתערבות טיפולית נרחבת במצבים קיצוניים ביותר, אולי יהיה צורך גם לשקול התערבות פסיכיאטרית או אשפוז במוסד. אך לרוב – במקרים קשים אך גם קלים – הטיפול המועדף יהיה טיפול נפשי פסיכולוגי, ולעיתים במידה מסוימת של התערבות תרופתית.

תפקידו של הטיפול התרופתי אינו לספק פתרון לבעיה עצמה. הטיפול התרופתי במצבי דיכאון נועד בעיקר כדי להרגיע את התסמינים והמחשבות הטורדניות, להקל על התחושות הקשות, ולאפשר למטופל לבצע עבודה טיפולית נפשית ללא סכנה מידית לחייו. עם זאת, רבים טועים וחושבים כי הטיפול התרופתי הכרחי או קריטי, שלא לדבר על היותו ברירת מחדל. אין כך הדבר.

כל טיפול תרופתי הוא למעשה התערבות של גורם חיצוני וזר לגוף בפעולתו. פעמים רבות הדבר עלול לכלול תופעות לוואי לא נעימות, תחושות לא רצויות, נזק נצבר לטווח ארוך (אשר עדיין עולם הרפואה אינו בטוח לגביו באשר לתרופות נוגדות דיכאון), הרגלת הנער לפתרון תרופתי כברירת מחדל ואף התפתחותה של תלות (נפשית) בפתרון תרופתי ככזה, ולמעשה יש לזכור – הטיפול התרופתי אינו הפתרון, אלא רק מהווה הקלה תסמינית.

הטיפול עצמו במצבים של דיכאון ומחשבות או התנהגות אובדנית, הינו טיפול נפשי על ידי פסיכולוג או פסיכואנליטיקאי. מדובר בטיפולים ארוכי טווח, אשר לרוב סבוכים ולא פשוטים. עם זאת, היתרון שלהם נעוץ בהבנה שתהליכים ושינויים נפשיים הינם דבר הלוקח זמן, מצריך שינוי מצדו של המטופל (דבר אשר אינו פשוט), אך בסופו של דבר מקנה מיומנויות, כלים ודרכי התמודדות אישיים המתאימים לאותו נער בדרכו שלו.

תמיכת הסביבה, המשפחה והצוות החינוכי

טיפול נפשי במצבי דיכאון אינו עניין פשוט, אך בהחלט ישנם מקרים רבים של הצלחה ושיפור. חשוב לתת לנער את מרחב הנשימה, לאפשר לו לתפקד באופן הדרגתי, להשתלב בשגרת הלימודים והחיים אך גם להציע אוזן קשבת ותומכת כאשר צריך, וגם להציב גבולות במקרים בהם יש צורך בכך.

כאשר הנער מוקף בסביבה תומכת ומבינה, התהליך יכול להיות הרבה יותר מהיר, עם פחות מכשולים, ובעיקר לספק סוג של הזדמנות כנה להתמקד בעבודה הנפשית. אין זה פשוט, והדרך יכולה להיות רוויית מהמורות וקשיים – אך סובלנות, נכונות ואהבה יכולים לעשות את כל ההבדל.